Chabad-Lubavitch In Cyberspace

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות שביתת עשור

הלכות שביתת עשור. יש בכללן ארבע מצוות -- שתי מצוות עשה, ושתי מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לשבות בו ממלאכה; (ב) שלא לעשות בו מלאכה; (ג) להתענות בו; (ד) שלא לאכול ולשתות בו. וביאור כל המצוות האלו בפרקים אלו.

---

הלכות שביתת עשור פרק א

א) מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי, שנאמר "שבת שבתון היא לכם" (ויקרא טז,לא); וכל העושה בו מלאכה, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר "ובעשור... כל מלאכה, לא תעשו" (במדבר כט,ז). ומה הוא חייב על עשיית מלאכה ביום זה -- אם עשה ברצונו בזדון, חייב כרת; ואם עשה בשגגה, חייב קרבן חטאת קבועה.

ב) כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה, חייבין על זדונה בעשור כרת; וכל שחייבין עליו קרבן חטאת בשבת, חייבין עליו קרבן חטאת ביום הכיפורים. וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אף על פי שאינו מלאכה, אסור לעשותו ביום הכיפורים; ואם עשה, מכין אותו מכת מרדות כדרך שמכין אותו על השבת. וכל שאסור לטלטלו בשבת, אסור לטלטלו ביום הכיפורים; וכל שאסור לאומרו או לעשותו לכתחילה בשבת, כך אסור ביום הכיפורים. כללו של דבר, אין בין שבת ליום הכיפורים בעניינים אלו אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה, וביום הכיפורים בכרת.

ג) ומותר לקנב את הירק ביום הכיפורים, מן המנחה ולמעלה. ומה הוא הקינוב, שיסיר את העלין המעופשות ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה. וכן מפצעין באגוזין ומפררין ברימונים, מן המנחה ולמעלה -- מפני עגמת נפש. ויום הכיפורים שחל להיות בשבת, אסור בקניבת ירק ובפציעת אגוזים ובפרידת רימונים כל היום. וכבר נהגו העם בשנער ובמערב, שלא יעשו אחד מכל אלו ביום הצום, אלא הרי הוא כשבת לכול.

ד) מצות עשה אחרת יש ביום הכיפורים, והיא לשבות בו מאכילה ושתייה, שנאמר "תענו את נפשותיכם" (ויקרא טז,כט): מפי השמועה למדו, עינוי שהוא לנפש זה הצום; וכל הצם בו, קיים מצות עשה. וכל האוכל ושותה בו, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר "כי כל הנפש אשר לא תעונה, בעצם היום הזה -- ונכרתה" (ויקרא כג,כט); מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה, למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה. וכל האוכל או השותה בו בשוגג, חייב קרבן חטאת קבועה.

ה) וכן למדנו מפי השמועה, שאסור לרחוץ בו או לסוך בו או לנעול את הסנדל או לבעול. ומצוה לשבות מכל אלו, כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שנאמר "שבת שבתון" (ויקרא טז,לא; ויקרא כג,לב) -- שבת לעניין מלאכה, ושבתון לעניינים אלו. ואין חייבין כרת או קרבן, אלא על אכילה ושתייה בלבד; אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל, מכין אותו מכת מרדות.

ו) כשם ששבות מלאכה בו, בין ביום בין בלילה -- כך שבות של עינוי, בין ביום בין בלילה. וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו, שנאמר "ועיניתם את נפשותיכם, בתשעה לחודש בערב" (ויקרא כג,לב) -- כלומר התחל לצום ולהתענות, מערב תשעה הסמוך לעשירי; וכן ביציאה שוהה בעינוי, מעט מלילי אחד עשר סמוך לעשירי, שנאמר "מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (שם).

ז) נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש -- אין ממחין בידן, שלא יבואו לעשות בזדון: שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו; והנח להן שיהיו שוגגין, ואל יהיו מזידין. וכן כל הדומה לזה.

---

הלכות שביתת עשור פרק ב

א) האוכל ביום הכיפורים מאכלים הראויין לאדם ככותבת הגסה, שהיא פחות מכביצה במעט -- הרי זה חייב; וכל האוכלים מצטרפין לשיעור זה. וכן השותה משקין הראויין לשתיית אדם כמלוא לוגמיו של שותה, כל אחד ואחד לפי לוגמיו -- חייב; וכמה מלוא לוגמיו, כדי שיסלקם לצד אחד וייראה מלא, ושיעור זה באדם בינוני, פחות מרביעית. וכל המשקין מצטרפין לשיעור זה; והאכילה ושתייה, אין מצטרפין לשיעור אחד.

ב) אחד האוכל אוכלין המותרין, או שאכל דברים האסורין כגון פיגול ונותר וטבל ונבילות וטריפות וחלב או דם, הואיל ואכל אוכלים הראויין לאדם, הרי זה חייב כרת משום אוכל ביום הכיפורים.

ג) אכל או שתה פחות משיעור זה, אינו חייב כרת; אף על פי שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור, אין חייבין כרת אלא על כשיעור. והאוכל או השותה חצי שיעור, מכין אותו מכת מרדות.

ד) אכל מעט וחזר ואכל וחזר ואכל -- אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת שלוש ביצים, הרי אלו מצטרפות לכשיעור; ואם לאו, אין מצטרפות לכשיעור. שתה מעט וחזר ושתה וחזר ושתה -- אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לשיעור; ואם לאו, אין מצטרפין.

ה) אכל אוכלים שאינן ראויין למאכל אדם, כגון עשבים המרים או שרפים הבאושין, או ששתה משקין שאינן ראויין, כגון ציר או מורייס וחומץ חי -- אפילו אכל ושתה מהן הרבה, הרי זה פטור מן הכרת; אבל מכין אותו מכת מרדות.

ו) שתה חומץ מזוג במים, חייב. הכוסס פלפלין וזנגביל יבש וכיוצא בהן, פטור; אבל זנגביל רטוב, חייב. אכל עלי גפנים, פטור; לולבי גפנים, חייב. ואלו הם לולבי גפנים, כל שליבלבו בארץ ישראל מראש השנה ועד יום הכיפורים; יתר על זה, הרי הם כעצים ופטור. וכן כל כיוצא באלו.

ז) אכל צלי במלח, מצטרף המלח לבשר; ציר שעל גבי ירק, מצטרף: מפני שמכשירי האוכל המעורבים עם האוכל, כאוכל הן חשובין. היה שבע מאכילה גסה שאכל עד שקץ במזונו, ואכל יתר על שובעו -- פטור, כמי שאכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה: שאף על פי שזה היתר ראוי לרעב, אינו ראוי לכל מי ששבע כזה.

ח) חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכיפורים, אף על פי שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך, מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר דיי. אמר החולה איני צריך, והרופא אומר צריך -- מאכילין אותו על פיו: והוא, שיהיה רופא אומן. רופא אחד אומר צריך, ואחד אומר אינו צריך -- מאכילין אותו; מקצת הרופאין אומרין צריך, ומקצתן אומרין אינו צריך -- הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין: ובלבד שלא יאמר החולה, צריך אני; אבל אם אמר, צריך אני -- מאכילין אותו. לא אמר החולה שהוא צריך, ונחלקו הרופאים והיו כולם בקיאין, ואלו שאמרו צריך כמניין שאמרו אינו צריך -- מאכילין אותו.

ט) עוברה שהריחה, לוחשין לה באוזנה שיום הכיפורים הוא: אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב; ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתיישב נפשה. וכן מי שאחזו בולמוס, מאכילין אותו עד שייאורו עיניו; ואפילו נבילות ושקצים מאכילין אותו מיד, ואין משהין אותו עד שיימצאו דברים המותרין.

י) קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים, מחנכין אותו לשעות. כיצד, היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום, מאכילין אותו בשלוש; היה רגיל בשלוש, מאכילין אותו בארבע. לפי כוח הבן מוסיפין לענותו בשעות. בן אחת עשרה שנה, בין זכר בין נקבה, מתענה ומשלים מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות.

יא) בת שתים עשרה שנה ויום אחד ובן שלוש עשרה שנה ויום אחד שהביאו שתי שערות -- הרי הם גדולים לכל המצוות, ומשלימין מן התורה; אבל אם לא הביאו שתי שערות -- עדיין קטנים הן, ואינן משלימין אלא מדברי סופרים. קטן שהוא פחות מבן תשע -- אין מענין אותו ביום הכיפורים, כדי שלא יבואו לידי סכנה.

---

הלכות שביתת עשור פרק ג

א) אסור לרחוץ ביום הכיפורים -- בין בחמין בין בצונן, בין כל גופו בין אבר אחד: אפילו אצבע קטנה, אסור להושיטה במים. והמלך והכלה רוחצין את פניהן -- כלה, כדי שלא תתגנה על בעלה; והמלך, כדי שייראה ביופייו, שנאמר "מלך ביופייו, תחזינה עיניך" (ישעיהו לג,יז). ועד כמה נקראת כלה, עד שלושים יום.

ב) מי שהיה מלוכלך בצואה או בטיט -- רוחץ מקום הטנופות כדרכו, ואינו חושש. ומדיחה אישה ידה אחת במים, ונותנת פת לבנה. והחולה רוחץ כדרכו, אף על פי שאינו מסוכן. וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן, בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים.

ג) מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכיפורים -- אם לח הוא, מקנח במפה ודייו; ואם יבש הוא או שנתלכלך -- רוחץ מקומות המלוכלכין בלבד, ומתפלל. ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול: שאין הטובל בזמן הזה טהור, מפני טומאת מת; ואין הרחיצה מקרי לתפילה בזמן הזה אלא מנהג, ואין מנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר. ולא אמרו שהרואה קרי ביום הכיפורים טובל, אלא כשתיקנו טבילה לבעלי קריין; וכבר ביארנו, שבטלה תקנה זו.

ד) טיט שהוא לח ביותר, כדי שיניח אדם ידו עליו ותעלה בה לחלוחית שאם הדביק אותה ליד האחרת תידבק בה לחלוחית -- אסור לישב עליו. לא ימלא אדם כלי חרס מים ויצטנן בו, שהמים נוזלים מדופנו; אפילו כלי מתכות -- אסור, שמא יינתזו מים על בשרו. ומותר להצטנן בפירות.

ה) לוקח אדם מטפחת מערב יום הכיפורים, ושורה אותה במים, ומנגבה מעט, ומניחה תחת הבגדים; ולמחר מעבירה על פניו, ואינו חושש, ואף על פי שיש בה קור הרבה.

ו) ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה, או לקרות בבית המדרש -- עובר במים עד צווארו, ואינו חושש. ועושה מצוה שהלך לעשותה, וחוזר במים למקומו -- שאם לא תתיר לו לחזור, אינו הולך ונמצא נכשל מן המצוה. וכן ההולך לשמור פירותיו -- עובר במים עד צווארו, ואינו חושש: ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי בגדיהם, כדרך שעושין בחול.

ז) אסור לנעול מנעל וסנדל, אפילו ברגלו אחת; ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גומא וכיוצא בהן. וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו -- שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו, ומרגיש שהוא יחף. התינוקות -- אף על פי שהם מותרין באכילה ושתייה ורחיצה וסיכה, מונעין אותן ממנעל וסנדל.

ח) מותר לכל אדם לנעול את הסנדל מחמת עקרב וכיוצא בה, כדי שלא תישכנו. והחיה מותרת לנעול את הסנדל משום צינה, כל שלושים יום; והחולה כיוצא בה, אף על פי שאין שם סכנה.

ט) אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג. ואם היה חולה, אף על פי שאין בו סכנה, או שיש לו חטטין בראשו -- סך כדרכו, ואינו חושש.

י) יש מקומות שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכיפורים, כדי שתהיה לו בושת פנים מאשתו ולא יבוא לידי תשמיש המיטה; ויש מקומות שנהגו שלא להדליק, שמא יראה אשתו ותישא חן בעיניו ויבוא לידי תשמיש. ואם חל יום הכיפורים להיות בשבת, חייבין הכול להדליק בכל מקום -- שהדלקת נר בשבת חובה.