Rambam, 3 chapters per day for Friday, 4 Nisan, 5784

הלכות תשובה

הלכות תשובה. מצות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה', ויתוודה. וביאור מצוה זו ועיקרים הנגררים עימה בגללה, בפרקים אלו.

הלכות תשובה פרק א

א) כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה -- כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר "איש או אישה כי יעשו... והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה,ו-ז); זה וידוי דברים, ווידוי זה מצות עשה.

ב) כיצד מתוודה, אומר אנא ה' חטאתי עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. זה הוא עיקרו של וידוי; וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה, הרי זה משובח.

ג) וכל בעלי חטאות ואשמות, בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנן, עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים -- שנאמר "והתוודה, אשר חטא עליה" (ויקרא ה,ה).

ד) וכן כל מחוייבי מיתות בית דין, ומחוייבי מלקות, אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן, עד שיעשו תשובה ויתוודו. וכן החובל בחברו או המזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אין מתכפר לו עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר "מכל חטאות האדם" (במדבר ה,ו).

ה) [ב] שעיר המשתלח, לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כוהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל" (ויקרא טז,כא).

ו) שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו -- הכול מתכפר בשעיר המשתלח: והוא, שעשה תשובה; אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות.

ז) ומה הן הקלות ומה הן החמורות, החמורות הן שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת; ושבועת שוא ושקר -- אף על פי שאין בה כרת, הרי היא מן החמורות. ושאר מצוות לא תעשה ומצוות עשה שאין בהן כרת, הן הקלות.

ח) [ג] בזמן שאין בית המקדש קיים, ואין לנו מזבח כפרה -- אין שם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות: אפילו רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שם רשעו, שנאמר "רשעת הרשע לא ייכשל בה ביום שובו מרשעו" (יחזקאל לג,יב). ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים, שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז,ל).

ט) [ד] אף על פי שהתשובה מכפרת על הכול, ועצמו של יום הכיפורים מכפר, יש עבירות שהן מתכפרין בשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרין אלא לאחר זמן. כיצד, עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת, ועשה תשובה -- אינו זז משם עד שמוחלין לו מיד, ובאלו נאמר "שובו בנים שובבים, ארפא משובותיכם" (ירמיהו ג,כב).

י) עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין, ועשה תשובה -- תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, ובאלו נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז,ל).

יא) עבר על כרתות ומיתות בית דין, ועשה תשובה -- תשובה ויום הכיפורים תולין, וייסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה: ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה, עד שיבואו עליו ייסורין; ובאלו נאמר "ופקדתי בשבט, פשעם; ובנגעים, עוונם" (תהילים פט,לג).

יב) במה דברים אמורים, בשלא חילל את השם בשעה שעבר; אבל המחלל את השם -- אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו ייסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה יום הכיפורים וייסורין שלושתן תולין ומיתה מכפרת, שנאמר "ונגלה באוזניי, ה' צבאות, אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון" (ישעיהו כב,יד).

הלכות תשובה פרק ב

א) אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופרש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח. כיצד, הרי שבא על אישה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עימה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופרש ולא עבר -- זה הוא בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר "וזכור את בוראך, בימי בחורותיך" (קוהלת יב,א).

ב) ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה -- אף על פי שאינה תשובה מעולה -- מועלת היא לו, ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עוונותיו נמחלין, שנאמר "עד אשר לא תחשך השמש" (קוהלת יב,ב), שהוא יום המיתה: מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו.

ג) [ב] ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה,ז); וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כי אחרי שובי ניחמתי, ואחרי היוודעי ספקתי על ירך" (ירמיהו לא,יח). ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר "ולא נאמר עוד אלוהינו, למעשה ידינו, אשר בך, ירוחם יתום" (הושע יד,ד). וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו.

ד) [ג] כל המתוודה בדברים, ולא גמר בליבו לעזוב -- הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו: שאין הטבילה מועלת לו, עד שישליך השרץ; וכן הוא אומר "ומודה ועוזב, ירוחם" (משלי כח,יג). וצריך לפרוט את החטא, שנאמר "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ויעשו להם אלוהי זהב" (שמות לב,לא).

ה) [ד] מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה', בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים; ומשנה מעשיו כולן לטובה, ולדרך ישרה. וגולה ממקומו -- שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח.

ו) [ה] ושבח גדול לשב שיתוודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו לבין חברו לאחרים, ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב וניחם. וכל המתגאה ואינו מודיע, אלא מכסה פשעיו, אין תשובתו גמורה, שנאמר "מכסה פשעיו, לא יצליח" (משלי כח,יג).

ז) במה דברים אמורים, בעבירות שבין אדם לחברו. אבל שבינו לבין המקום -- אינו צריך לפרסם חטאו, ועזות פנים היא לו אם גילם: אלא שב לפני האל ברוך הוא, ופורט חטאיו לפניו, ומתוודה עליהם לפני רבים, סתם. וטובה היא לו שלא נתגלה עוונו, שנאמר "אשרי נשוי פשע, כסוי חטאה" (תהילים לב,א).

ח) [ו] אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר "דרשו ה', בהימצאו" (ישעיהו נה,ו). במה דברים אמורים, ביחיד; אבל ציבור, כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הן נענין, שנאמר "כה' אלוהינו, בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז).

ט) [ז] יום הכיפורים -- הוא זמן תשובה לכול ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל; לפיכך חייבין הכול לעשות תשובה ולהתוודות, ביום הכיפורים. ומצות וידוי יום הכיפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל, שמא ייחנק בסעודה קודם שיתוודה. ואף על פי שהתוודה קודם שיאכל, חוזר ומתוודה בלילי יום הכיפורים ערבית; וחוזר ומתוודה בשחרית, ובמוסף, ובמנחה, ובנעילה. והיכן מתוודה, יחיד אחר תפילתו; ושליח ציבור באמצע תפילתו, בברכה רביעית.

י) [ח] הוידוי שנהגו בו כל ישראל -- אבל אנחנו חטאנו, והוא עיקר הוידוי. עבירות שהתוודה עליהן ביום הכיפורים זה, חוזר ומתוודה עליהן ביום הכיפורים אחר, אף על פי שהוא עומד בתשובתו, שנאמר "כי פשעיי, אני אדע; וחטאתי, נגדי תמיד" (תהילים נא,ה).

יא) [ט] אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן. אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון חובל בחברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו, וירצהו.

יב) אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו; אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו.

יג) לא רצה חברו למחול לו -- מביא לו שורה של שלושה בני אדם מריעיו, ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שנייה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו; וזה שלא מחל, הוא החוטא. ואם היה רבו -- הולך ובא אפילו אלף פעמים, עד שימחול לו.

יד) [י] לפי שאסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפצה; ואפילו הצר לו הרבה, לא ייקום ולא ייטור. וזה הוא דרכם של זרע ישראל, וליבם הנכון. אבל הגויים ערלי לב אינן כן, אלא "ועברתו שמרה נצח" (עמוס א,יא); וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא,ב).

טו) [יא] החוטא לחברו, ומת חברו קודם שיבקש ממנו מחילה -- מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו, ואומר לפניהם חטאתי לה' אלוהי ישראל ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך. ואם היה חייב לו ממון, יחזירו ליורשיו; לא היה יודע לו יורש, יניחנו בבית דין ויתוודה.

הלכות תשובה פרק ג

א) כל אחד ואחד מבני האדם, יש לו זכייות ועוונות: מי שזכייותיו יתרות על עוונותיו, צדיק; ומי שעוונותיו יתרות על זכייותיו, רשע; מחצה למחצה, בינוני.

ב) וכן המדינה -- אם היו זכייות כל יושביה מרובות על עוונותיהם, הרי זו צדקת; ואם היו עוונותיהם מרובין, הרי זו רשעה. וכן כל העולם כולו.

ג) [ב] אדם שעוונותיו מרובין על זכייותיו -- מיד הוא מת ברשעו, שנאמר "על רוב עוונך" (ירמיהו ל,יד; ירמיהו ל,טו). וכן מדינה שעוונותיה מרובין -- מיד היא אובדת, שנאמר "זעקת סדום ועמורה, כי רבה" (בראשית יח,כ). וכן כל העולם כולו, אם היו עוונותיהם מרובין, מיד הן נשחתין, שנאמר "וירא ה', כי רבה רעת האדם" (בראשית ו,ה).

ד) ושיקול זה אינו לפי מניין הזכייות והעוונות, אלא לפי גודלן: יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר "יען נמצא בו דבר טוב" (מלכים א יד,יג); ויש עוון שהוא כנגד כמה זכייות, שנאמר "וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה" (קוהלת ט,יח). ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכייות כנגד העוונות.

ה) [ג] כל מי שניחם על המצוות שעשה, ותהה על הזכייות, ואמר בליבו ומה הועלתי בעשייתן, אוליי לא עשיתי אותן -- הרי זה איבד את כולן, ואין מזכירין לו שום זכות בעולם, שנאמר "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו" (ראה יחזקאל לג,יב), אין זה אלא בתוהה על הראשונות.

ו) כשם ששוקלין עוונות אדם וזכייותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכייותיו ביום טוב של ראש השנה: מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים; ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה. והבינוני, תולין לו עד יום הכיפורים: אם עשה תשובה, נחתם לחיים; ואם לאו, נחתם למיתה.

ז) [ד] אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל -- הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.

ח) לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה, כאילו חצייו זכאי וחצייו חייב; וכן כל העולם, חצייו זכאי וחצייו חייב: חטא חטא אחד -- הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להן השחתה; עשה מצוה אחת -- הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה. זה הוא שנאמר "וצדיק, יסוד עולם" (משלי י,כה), זה שצידק עצמו הכריע את כל העולם כולו והצילו.

ט) ומפני עניין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות, מראש השנה ועד יום הכיפורים, יתר מכל ימות השנה. ונהגו כולם לקום בלילה בעשרת ימים אלו, ולהתפלל בבתי כנסייות בדברי תחנונים ודברי כיבושין עד שיאור היום.

י) [ה] בשעה ששוקלין עוונות אדם עם זכייותיו, אין מחשבין עליו תחילת עוון שחטא בו ולא שני, אלא משלישי ואילך. אם נמצאו עוונותיו משלישי ואילך מרובין על זכייותיו, אותן שני העוונות מצטרפין ודנין אותו על הכול.

יא) ואם נמצאו זכייותיו כנגד עוונותיו אשר מעוון שלישי ואילך, מעבירין כל עוונותיו ראשון ראשון: לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו השניים; וכן הרביעי הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי; וכן עד סופן.

יב) במה דברים אמורים, ביחיד, שנאמר "הן כל אלה, יפעל אל, פעמיים שלוש, עם גבר" (איוב לג,כט). אבל הציבור, תולין להן עוון ראשון שני ושלישי, שנאמר "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס ב,ו). וכשמחשבין להם על דרך זו, מחשבין להן מרביעי ואילך.

יג) הבינוניים, אם היה בכלל מחצה עוונות שלהן שלא הניח תפילין מעולם, דנין אותו כפי חטאיו, ויש לו חלק לעולם הבא; וכן כל הרשעים שעוונותיהן מרובין, דנין אותן כפי חטאותיהן, ויש להן חלק לעולם הבא: שכל ישראל יש להן חלק לעולם הבא, אף על פי שחטאו -- שנאמר "ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ" (ישעיהו ס,כא), ארץ זו משל, כלומר ארץ החיים, והוא העולם הבא. וכן חסידי אומות העולם, יש להן חלק לעולם הבא.

יד) [ו] ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים: המינים, והאפיקורוסים, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים, והכופרים בביאת הגואל, המשומדים, ומחטיאי הרבים, והפורשים מדרכי ציבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, והמוסרין, ומטילי אימה על הציבור שלא לשם שמיים, ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע, והמושך עורלתו.

טו) [ז] חמישה הן הנקראין מינים: האומר שאין שם אלוה, ואין לעולם מנהיג; והאומר שיש שם מנהיג, אבל הם שניים או יותר; והאומר שיש שם רבון אחד, אלא שהוא גוף ובעל תמונה; וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל; וכן העובד אלוה זולתו, כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים. כל אחד מחמישה אלו הוא מין.

טז) [ח] שלושה הן הנקראין אפיקורוסין: האומר שאין שם נבואה כלל, ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם; והמכחיש נבואתו של משה רבנו; והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם. כל אחד משלושה אלו הן אפיקורוס.

יז) שלושה הן הכופרין בתורה: האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו -- הרי זה כופר בתורה; וכן הכופר בפירושה, והוא תורה שבעל פה, והמכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס; והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת, וכבר בטלה תורה זו, אף על פי שהיא הייתה מעם ה', כגון הנוצרים וההגרים. כל אחד משלושה אלו כופר בתורה.

יח) [ט] שניים הם המשומדים: המשומד לעבירה אחת, והמשומד לכל התורה כולה. המשומד לעבירה אחת, זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון ונתפרסם בה והורגל, אפילו הייתה מן הקלות, כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פיאה, ונמצא כאילו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו -- הרי זה משומד לאותו דבר, והוא שיעשה להכעיס. והמשומד לכל התורה, כגון החוזר לדתי הגויים בשעה שגוזרין שמד ויידבק בהן, ויאמר מה בצע לו להידבק בישראל שהן שפלים ונרדפים, טוב לו שיידבק באלו שידן תקיפה -- הרי זה משומד לכל התורה כולה.

יט) [י] מחטיאי הרבים כיצד: אחד שהחטיא בדבר גדול, כירובעם וצדוק ובייתוס; ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה; ואחד האונס אחרים עד שיחטאו כמנשה, שהיה הורג ישראל עד שיעבדו עבודה זרה; או שהטעה אחרים והדיחם כישוע.

כ) [יא] הפורש מדרכי ציבור: אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן -- אין לו חלק לעולם הבא.

כא) העושה עבירות ביד רמה כיהויקים: בין שעשה קלות, בין שעשה חמורות -- אין לו חלק לעולם הבא; וזה הוא הנקרא מגלה פנים בתורה, מפני שהעז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה.

כב) [יב] שנים הם המוסרין: המוסר חברו ביד גויים להורגו או להכותו, והמוסר ממון חברו ביד גויים או ביד אנס שהוא כגוי -- שניהן, אין להן חלק לעולם הבא.

כג) [יג] מטילי אימה על הציבור שלא לשם שמיים: זה הרודה ציבור בחוזקה והן יראין ופוחדין ממנו הרבה, וכוונתו לכבוד עצמו, וכל חפציו שלא לכבוד שמיים, כגון מלכי הגויים.

כד) [יד] כל אחד ואחד מארבעה ועשרים אנשים אלו שמנינו -- אף על פי שהן ישראל, אין להם חלק לעולם הבא. ויש עבירות קלות מאלו, ואף על פי כן אמרו חכמים שהרגיל בהן אין לו חלק לעולם הבא -- כדי להתרחק מהן ולהיזהר מהן.

כה) ואלו הן: המכנה את חברו, והקורא לחברו בכינויו, והמלבין פני חברו ברבים, והמתכבד בקלון חברו, והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה רבותיו, והמבזה את המועדות, והמחלל את הקודשים.

כו) במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא, בשמת בלא תשובה. אבל אם שב מרשעו, ומת והוא בעל תשובה -- הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה: אפילו כפר בעיקר כל ימיו, ובאחרונה שב -- יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה', ורפאתיו" (ישעיהו נז,יט).

כז) כל הרשעים והפושעים והמשומדים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה, בין בגלוי בין שחזרו במטמונייות -- מקבלין אותן, שנאמר "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג,כב): אף על פי שעדיין שובב הוא, שהרי בסתר בלבד חוזר ולא בגלוי -- מקבלין אותו בתשובה.