Rambam, 3 chapters per day for Monday, 29 Adar II, 5784

הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים. יש בכללן אחת וחמישים מצוות -- שתי מצוות עשה, ותשע וארבעים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא לפנות אחר עבודה זרה; (ב) שלא לתור אחר הרהור הלב וראיית העיניים; (ג) שלא לגדף; (ד) שלא יעבוד אותה כדרך עבודתה; (ה) שלא ישתחווה לה; (ו) שלא לעשות פסל לעצמו; (ז) שלא לעשות פסל אפילו לאחרים; (ח) שלא לעשות צורות אפילו לנואי; (ט) שלא להדיח אחרים אחריה; (י) לשרוף עיר הנידחת; (יא) שלא לבנותה; (יב) שלא ליהנות מכל ממונה; (יג) שלא להסית יחיד לעובדה; (יד) שלא לאהוב המסית; (טו) שלא לעזוב שנאתו; (טז) שלא להצילו; (יז) שלא ללמד עליו זכות; (יח) שלא יימנע מללמד עליו חובה; (יט) שלא להתנבא בשמה; (כ) שלא לשמוע מן המתנבא בשמה; (כא) שלא להתנבא בשקר ואפילו בשם ה'; (כב) שלא לגור מהריגת נביא השקר; (כג) שלא לישבע בשם עבודה זרה; (כד) שלא לעשות אוב; (כה) שלא לעשות יידעוני; (כו) שלא להעביר למולך; (כז) שלא להקים מצבה; (כח) שלא להשתחוות על אבן משכית; (כט) שלא ליטע אשרה; (ל) לאבד עבודה זרה וכל הנעשה בשבילה; (לא) שלא ליהנות בעבודה זרה ובכל משמשיה; (לב) שלא ליהנות בציפוי נעבד; (לג) שלא לכרות ברית לעובדי עבודה זרה; (לד) שלא לחון עליהן; (לה) שלא יישבו בארצנו; (לו) שלא להידמות במנהגותן ובמלבושן; (לז) שלא לנחש; (לח) שלא לקסום; (לט) שלא לעונן; (מ) שלא לחבור חבר; (מא) שלא לדרוש אל המתים; (מב) שלא לשאול באוב; (מג) שלא לשאול ביידעוני; (מד) שלא לכשף; (מה) שלא להקיף פיאת ראש; (מו) שלא להשחית פיאת זקן; (מז) שלא יעדה איש עדי אישה; (מח) שלא תעדה אישה עדי איש; (מט) שלא לכתוב קעקע; (נ) שלא להתגודד; (נא) שלא לעשות קורחה על מת. וביאור כל המצוות האלו בפרקים אלו.

הלכות עבודה זרה פרק א

א) בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור; ואנוש עצמו, מן הטועים היה. וזו הייתה טעותם: אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם, ונתנם במרום, חלק להם כבוד, והן שמשין המשמשין לפניו -- ראויין הם לשבחם ולפארם, ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגידלו וכיבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו העומדים לפניו, וזה הוא כיבודו של מלך.

ב) כיון שעלה דבר זה על ליבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להן קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם -- כדי להשיג רצון הבורא, בדעתם הרעה. וזה, היה עיקר עבודה זרה.

ג) וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה. הוא שירמיה אומר "מי לא ייראך, מלך הגויים -- כי לך, יאתה: כי בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם, מאין כמוך. ובאחת, יבערו ויכסלו; מוסר הבלים, עץ הוא" (ירמיהו י,ז-ח) -- כלומר, הכול יודעים שאתה הוא האל לבדך; אבל טעותם וכסילותם, שמדמים שזה ההבל רצונך הוא.

ד) [ב] ואחר שארכו הימים, עמדו בבני האדם נביאי שקר, ואמרו שהאל ציווה, ואמר להם: עבדו כוכב פלוני, או כל הכוכבים, והקריבו לו ונסכו לו כך וכך, ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו -- כל העם הנשים והקטנים ושאר עם הארץ. ומודיע להם צורה שבדה מליבו, ואומר זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו.

ה) והתחילו על דרך זו, לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות, ומתקבצין ומשתחווים להם; ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה, וראוי לעובדה וליראה ממנה. והכומרין אומרים להם, שבעבודה זו תרבו ותצליחו; ועשו כך כך, ואל תעשו כך וכך.

ו) והתחילו כוזבים אחרים, לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דיבר עימהם ואמר להם, עבדוני בכך וכך, והודיע להם דרך עבודתו, ועשו כך, ואל תעשו כך. ופשט דבר זה בכל העולם, לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו, ולהקריב להן, ולהשתחוות להן.

ז) וכיון שארכו הימים, נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו: ונמצא כל עם הארץ והנשים והקטנים, אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של בניין, שנתחנכו מקטנותם להשתחוות להן ולעובדן, ולהישבע בשמן.

ח) והחכמים שהיו בהם כגון הכומרים וכיוצא בהן, מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן. אבל צור העולמים, לא היה שם מכירו ולא יודעו, אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח ונוח ושם ועבר. ועל דרך זו, היה העולם מתגלגל והולך, עד שנולד עמודו של עולם, והוא אברהם אבינו עליו השלום.

ט) [ג] כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו, והוא קטן, לחשוב ביום ובלילה; והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים.

י) ואביו ואימו וכל העם, עובדי עבודה זרה; והוא היה עובד עימהם. וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה; וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו.

יא) וידע, שכל העם טועים; ודבר שגרם להם לטעות זו -- שעובדים את הכוכבים ואת הצורות, עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו.

יב) כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עימהם, ולומר שאין זו דרך האמת, שאתם הולכים בה. ושיבר את הצלמים, והתחיל להודיע לעם, שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך -- כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים; וראוי לאבד ולשבר כל הצורות, כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהם מדמים, שאין שם אלוה אלא אלו.

יג) כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו; ונעשה לו נס, ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר "ויקרא שם -- בשם ה', אל עולם" (בראשית כא,לג).

יד) וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים. והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומחזיר; ויצחק הודיעו ליעקוב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיר כל הנלווים אליו.

טו) ויעקוב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך ה', ולשמור מצוות אברהם; וציווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה, כדי שלא ישתכח הלימוד.

טז) והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקוב ובנלווים עליהם, ונעשת בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצריים, וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד עבודה זרה כמותן -- חוץ משבט לוי, שעמד במצוות אבות; ומעולם, לא עבד שבט לוי עבודה זרה.

יז) וכמעט קט היה, והעיקר ששתל אברהם נעקר; וחוזרין בני יעקוב לטעות העמים, ותעייותן. ומאהבת ה' אותנו, ומשומרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבנו רבן של כל הנביאים, ושלחו.

יח) כיון שנתנבא משה רבנו, ובחר ה' ישראל לנחלה, הכתירן במצוות והודיען דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודה זרה וכל הטועין אחריה.

הלכות עבודה זרה פרק ב

א) עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים -- לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבע היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלוהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה -- הרי זה, עובד עבודה זרה.

ב) ועניין זה, הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה "ופן תישא עיניך השמיימה וראית את השמש... אשר חלק ה' אלוהיך אותם, לכול העמים" (דברים ד,יט): כלומר שמא תשוט בעין ליבך ותראה שאלו הן המנהיגים את העולם, והם שחלק ה' אותם לכל העולם להיותן חיים והווים ונפסדים כמנהגו של עולם; ותאמר שראוי להשתחוות להן, ולעובדן. ובעניין הזה ציווה ואמר "הישמרו לכם, פן יפתה לבבכם" (דברים יא,טז), כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו, להיותן סרסור ביניכם ובין הבורא.

ג) [ב] ספרים רבים חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה משפטיה ומעשיה. ציוונו הקדוש ברוך הוא, שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה, ולא בדבר מדבריה. ואפילו להסתכל בדמות הצורה -- אסור, שנאמר "אל תפנו אל האלילים" (ויקרא יט,ד). ובעניין הזה נאמר "ופן תדרוש לאלוהיהם לאמור, איכה יעבדו" (דברים יב,ל), שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא, ואף על פי שאין אתה עובד: שדבר זה, גורם להיפנות אחריה ולעשות כמו שהן עושין, שנאמר "ואעשה כן גם אני" (שם). [ג] וכל הלאוין האלו בעניין אחד הן, והוא שלא ייפנה אחר עבודה זרה; וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה, הרי זה לוקה.

ד) ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה -- מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב: מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בורייו; ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות ליבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.

ה) כיצד, פעמים יתור אחר עבודה זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור; ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא היא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמיים שמא אינה. ואינו יודע המידות שידין בהן עד שיידע האמת על בורייו, ונמצא יוצא לידי מינות.

ו) על עניין זה הזהירה תורה, ונאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים" (במדבר טו,לט), כלומר לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים, אחרי לבבכם, זו מינות; ואחרי עיניכם, זו זנות. ולאו זה, אף על פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם הבא, אין בו מלקות.

ז) [ד] מצות עבודה זרה, כנגד המצוות כולן היא: שנאמר "וכי תשגו ולא תעשו, את כל המצוות..." (במדבר טו,כב) -- ומפי השמועה למדו, שבעבודה זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה זרה, כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם -- שנאמר "מן היום אשר ציווה ה' והלאה, לדורותיכם" (במדבר טו,כג). וכל הכופר בעבודה זרה, מודה בכל התורה כולה; והיא עיקר כל המצוות, כולן.

ח) [ה] ישראל שעבד עבודה זרה -- הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה; משומד לעבודה זרה, הרי הוא משומד לכל התורה כולה. וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים. ואין מקבלים אותם בתשובה, לעולם -- שנאמר "כל באיה, לא ישובון; ולא ישיגו, אורחות חיים" (משלי ב,יט).

ט) והמינים, הם התרים אחר מחשבות ליבם בסכלות, בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס, בשאט בנפש ביד רמה; ואומרים, שאין בזה עוון. ואסור לספר עימהן, ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר "ואל תקרב, אל פתח ביתה" (משלי ה,ח). ומחשבת מין, לעבודה זרה.

י) [ו] כל המודה בעבודה זרה, שהיא אמת, אף על פי שלא עבדה -- הרי זה מחרף ומגדף את ה' הנכבד והנורא; ואחד העובד עבודה זרה, ואחד המגדף את ה', שנאמר "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר, את ה' הוא מגדף" (במדבר טו,ל). לפיכך תולין עובד עבודה זרה, כמו שתולין את המגדף; ושניהם, נסקלין. ומפני זה, כללתי דין המגדף בהלכות עבודה זרה, ששניהן כופרין בעיקר הם; [ז] ואלו הן דיני המגדף:

יא) אין המגדף חייב סקילה, עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותייות שהוא אלף דלת נון יוד, ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקין -- שנאמר "ונוקב שם ה', מות יומת" (ויקרא כד,טז), על השם המיוחד חייב סקילה; ועל שאר הכינויים, באזהרה. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יוד הא ואו הא; ואני אומר שעל שניהם, הוא נסקל.

יב) [ח] אזהרה של מגדף מניין, שנאמר "אלוהים, לא תקלל" (שמות כב,כז). בכל יום ויום, דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין, מוציאין את כל אדם לחוץ; ושואלים את הגדול שבעדים ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר, והדיינים עומדים על רגליהם, וקורעין ולא מאחין. והעד השני אומר, אף אני כמותו שמעתי. ואם היו עדים רבים, צריך כל אחד ואחד מהן לומר, כזה שמעתי.

יג) [ט] מגדף שחזר בו בתוך כדי דיבור, אינו כלום, אלא כיון שגידף בעדים, נסקל. מי שגידף את ה' בשם עבודה זרה, קנאין פוגעין בו והורגין אותו. ואם לא הרגוהו קנאים ובא לבית דין, אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים.

יד) [י] כל השומע ברכת השם, חייב לקרוע, ואפילו על ברכת הכינוי, חייב לקרוע: והוא שישמענה מישראל -- אחד השומע ואחד השומע מפי השומע, חייב לקרוע; אבל השומע מן הגוי, אינו חייב לקרוע. ולא קרעו אליקים ושבנא, אלא מפני שרבשקה משומד היה.

טו) כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד על ראש המגדף, ואומר לו דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין, מי שסומכים עליו, אלא מגדף בלבד, שנאמר "וסמכו כל השומעים את ידיהם" (ויקרא כד,יד).

הלכות עבודה זרה פרק ג

א) כל העובד עבודה זרה ברצונו -- בזדון, חייב כרת; ואם היו שם עדים והתראה, נסקל. ואם עבד בשגגה, מביא קרבן חטאת קבועה.

ב) עבודות הרבה קבעו עובדי עבודה זרה, לכל צלם וצלם ולכל צורה וצורה, ועבודת זה אינה כעבודת זה -- כגון פעור, שעבודתו שיפעור אדם עצמו לו; ומרקוליס, שעבודתו שיזרוק לו אבנים, או יסקל מלפניו אבנים. והרבה עבודות כגון אלו, תיקנו לשאר צלמים.

ג) לפיכך הפוער עצמו למרקוליס, או שזרק אבן לפעור, פטור -- עד שיעבוד אותו דרך עבודתו, שנאמר "איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם, ואעשה כן גם אני" (דברים יב,ל).

ד) ומפני זה העניין, צריכין בית דין לידע דרכי העבודות, שאין סוקלין עובד עבודה זרה, עד שיידעו שזו היא דרך עבודתה. [ג] ואזהרה של עבודות אלו וכיוצא בהן, הוא מה שכתוב "ולא תועבדם" (שמות כ,ד; דברים ה,ח).

ה) במה דברים אמורים, בשאר עבודות, חוץ ממשתחווה וזובח ומקטר ומנסך; אבל העובד באחת מארבע עבודות אלו לאחד מכל מיני עבודה זרה -- חייב, ואף על פי שאין דרך עבודתו בכך. כיצד, הרי שניסך לפעור או שזבח למרקוליס -- חייב, שנאמר "זובח לאלוהים, יוחרם" (שמות כב,יט).

ו) זביחה בכלל עבודה הייתה, ולמה יצאת -- לומר לך: מה זביחה מיוחדת שעובדין בה לה', וחייב הזובח לאל אחר סקילה עליה, בין הייתה דרך עבודתה בזביחה, או אינה בזביחה; אף כל עבודה שהיא מיוחדת לה', אם עבד בה לאל אחר, בין שהייתה דרך עבודתה בכך, בין שאינה בכך -- חייב עליה. לכך נאמר "לא תשתחווה, לאל אחר" (שמות לד,יד), לחייב על ההשתחוויה, אפילו אין דרך עבודתו בכך. והוא הדין למקטר, ומנסך; וזורק ומנסך, אחד הוא.

ז) [ד] ספת לה צואה, או שניסך לה עביט של מימי רגליים -- חייב. שחט לה חגב -- פטור, אלא אם כן עבודתה בכך. וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר -- פטור, אלא אם כן הייתה דרך עבודתה בכך.

ח) עבודה זרה שעובדין אותה במקל -- שיבר מקל בפניה, חייב; ונאסרת. זרק מקל בפניה, חייב; ואינה נאסרת, שאין זריקת המקל כעין זריקת הדם, שהרי המקל כמות שהוא, והדם מתפזר.

ט) המקבל עליו אחד מכל מיני עבודה זרה באלוה, חייב סקילה. אפילו הגביה לבינה ואמר לה אלי את, וכל כיוצא בדבר זה -- חייב. ואפילו חזר בו בתוך כדי דיבור, ואמר אין זה אלי, אין חזרתו כלום, אלא נסקל.

י) [ה] העובד עבודה זרה כדרכה, ואפילו עשה דרך ביזיון -- חייב. כיצד, הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו, או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו -- הואיל ועבודתו בכך, חייב; ומביא קרבן על ששגתו.

יא) [ו] העובד עבודה זרה מאהבה, כגון שחשק בצורה מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה, שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה -- אם קיבלה עליו באלוה, חייב סקילה; ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה, פטור.

יב) המגפף עבודה זרה, והמנשק לה, והמכבד והמרבץ לפניה, והמרחיץ לה, והסך והמלביש והמנעיל, וכל כיוצא בדברי כבוד האלו -- עובר בלא תעשה, שנאמר "ולא תועבדם" (שמות כ,ד; דברים ה,ח), ודברים אלו, בכלל עבודה הן. ואף על פי כן אינו לוקה על אחת מהן, לפי שאינן בפירוש; ואם הייתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים האלו, ועשהו לעובדה -- חייב.

יג) [ז] ישב לו קוץ ברגלו בפני עבודה זרה -- לא ישוח וייטלנו, מפני שנראה כמשתחווה לה; נתפזרו לו מעות בפניה -- לא ישוח וייטלם, מפני שנראה כמשתחווה לה: אלא יישב, ואחר כך ייטול. [ח] פרצופות המקלחות מים בפני עבודה זרה -- לא יניח פיו על פיהן וישתה, מפני שנראה כמנשק לעבודה זרה.

יד) [ט] העושה עבודה זרה לעצמו, אף על פי שלא עשאה בידו, ואף על פי שלא עבדה -- לוקה, שנאמר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ,ג). וכן העושה עבודה זרה בידו לאחרים, אפילו עשה אותה לגוי -- לוקה, שנאמר "ואלוהי מסכה לא תעשו לכם" (ויקרא יט,ד). לפיכך העושה עבודה זרה בידו לעצמו, לוקה שתיים.

טו) [י] אסור לעשות צורות לנואי, ואף על פי שאינה עבודה זרה: שנאמר "לא תעשון, איתי: אלוהי כסף ואלוהי זהב, לא תעשו לכם" (שמות כ,יט) -- כלומר צורות של כסף ושל זהב שהן לנואי, כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודה. ואין אסור לצור לנואי, אלא צורת האדם בלבד.

טז) לפיכך אין צרין, לא בעץ ולא בסיד ולא באבן, צורת האדם; והוא שתהיה הצורה בולטת, כגון הציור והכיור שבטרקלין וכיוצא בהן -- ואם צר, לוקה. אבל אם הייתה הצורה מושקעת, או צורה של סמנין כגון הצורות שעל גבי הלוחות והטבליות, או צורות שרוקמין באריג -- הרי אלו מותרות.

יז) [יא] טבעת שיש עליה חותם שהוא צורת אדם -- אם הייתה הצורה בולטת, אסור להניחה ומותר לחתום בה; ואם הייתה הצורה שוקעת, מותר להניחה ואסור לחתום בה, מפני שהנחתם תיעשה בו הצורה בולטת.

יח) וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה כוכבים מזלות ומלאכים, שנאמר "לא תעשון, איתי" (שמות כ,יט), לא תעשון כדמות שמשין המשמשין לפניי במרום, ואפילו על הלוח.

יט) צורות הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם, וצורות האילנות ודשאים וכיוצא בהן, מותר לצור אותם, ואפילו הייתה הצורה בולטת.