Chabad-Lubavitch In Cyberspace

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות שבת פרק טו

א) עומד אדם ברשות הרבים, ומטלטל ברשות היחיד כולה. ועומד ברשות היחיד, ומטלטל ברשות הרבים: ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות; ואם הוציא -- פטור, מפני שהוא ברשות אחרת. וכן עומד אדם ברשות היחיד, ופותח ברשות הרבים; ברשות הרבים, ופותח ברשות היחיד. בהמה שהייתה בחוץ, וראשה בפנים -- אובסין אותה; ובגמל -- עד שיהא ראשו ורובו בפנים, הואיל וצווארו ארוך.

ב) לא יעמוד אדם ברשות היחיד, וישתה ברשות הרבים; ברשות הרבים, וישתה ברשות היחיד: אלא אם כן הכניס ראשו ורובו, למקום שהוא שותה. במה דברים אמורים, בשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להן -- גזירה, שמא יוציאם; אבל אם היו כלים שאינם נאים, שאינו צריך להם, או שהיה הבור בכרמלית, אף על פי שהכלים נאים -- מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו, ואף על פי שלא הכניס ראשו ורובו.

ג) עומד אדם ברשות הרבים, וקולט מן האוויר מן המים המקלחין מן הצינור או מן הכותל, ושותה: ובלבד שלא ייגע בצינור או בכותל, ויקלוט מעל גבם. ואם נגע, אם היה מקום שנגע בו למעלה מעשרה, בפחות משלושה סמוך לגג -- הרי זה אסור, שנמצא כעוקר מעל הגג שהוא רשות היחיד; וכן אם היה בצינור ארבעה על ארבעה, בין שהיה הצינור בתוך עשרה בין שהיה למעלה מעשרה, וקלט ממנו מים -- הרי זה אסור. ולמה אינו חייב, מפני שלא נחו המים, אלא הרי הן נזחלין והולכין.

ד) זיז שלפני החלון יוצא באוויר שעל רשות הרבים, אם היה למעלה מעשרה טפחים -- מותר להשתמש עליו, שאין רשות הרבים תופסת אלא עד עשרה טפחים; לפיכך מותר להשתמש בכל הכותל, עד עשרה טפחים התחתונים.

ה) במה דברים אמורים, בשהיה זיז אחד יוצא באוויר; אבל אם היו יוצאין בכותל שני זיזין, זה למטה מזה, אף על פי ששניהם למעלה מעשרה -- אם יש בזיז העליון שלפני החלון רוחב ארבעה על ארבעה, אסור להשתמש עליו: מפני שהוא רשות בפני עצמו, והזיז שתחתיו רשות אחרת; ואסרו זה על זה, שאין שתי רשייות משתמשות ברשות אחת.

ו) אין בעליון ארבעה, ואין בתחתון ארבעה -- משתמש בשניהם; וכן בכל הכותל, עד עשרה טפחים התחתונים. היה בתחתון ארבעה, ובעליון אין בו ארבעה -- אינו משתמש בעליון, אלא כנגד חלונו בלבד; אבל בשאר הזיז שבשני צדדי החלון, אסור להשתמש, מפני זה שתחתיו, שחלק רשות לעצמו.

ז) כל זיז היוצא על אוויר רשות הרבים שמותר להשתמש עליו, כשהוא משתמש בו -- אין נותנין עליו ואין נוטלין ממנו, אלא כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהן, שאם ייפלו לרשות הרבים, יישברו; אבל שאר כלים ואוכלין, אסור -- שמא ייפלו לרשות הרבים, ויביאם.

ח) שני בתים בשני צידי רשות הרבים, זורק מזו לזו למעלה מעשרה -- והוא שיהיו שניהם שלו, או שיהיה ביניהם עירוב; ואפילו בגדים וכלי מתכות, מותר לזרוק. ואם היו זה למעלה מזה, ולא היו בשווה -- אסור לזרוק בגד וכיוצא בו, שמא ייפלו ויביאם; אבל כלי חרס וכיוצא בהן, זורק.

ט) בור ברשות הרבים, וחלון על גביו -- הבור וחוליתו מצטרפין לעשרה, וממלאין ממנו בשבת. במה דברים אמורים, בשהיה סמוך לכותל בתוך ארבעה טפחים, שאין אדם יכול לעבור שם; אבל אם היה מופלג -- אין ממלאין ממנו, אלא אם כן הייתה חוליתו גבוהה עשרה: שנמצא הדלי -- כשייצא מן החוליה, ייצא למקום פטור.

י) אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים, וחלון על גבה -- שופכין לה מים בשבת. במה דברים אמורים, באשפה של רבים, שאין דרכה להתפנות; אבל של יחיד, אין שופכין עליה -- שמא תתפנה, ונמצאו שופכין כדרכן ברשות הרבים.

יא) אמת המים שהיא עוברת בחצר, אם יש בגובהה עשרה טפחים, וברוחבה ארבעה או יתר על כן, עד עשר אמות -- אין ממלאין ממנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה, גבוהה עשרה טפחים, בכניסה וביציאה; ואם אין בגובהה עשרה, או שאין ברוחבה ארבעה -- ממלאין ממנה, בלא מחיצה.

יב) היה ברוחבה יתר מעשר אמות, אף על פי שאין בגובהה עשרה -- אין ממלאין ממנה, עד שיעשה לה מחיצה: שכל יתר על עשר פרצה היא, ומפסדת המחיצות. ומה הוא לטלטל בכל החצר, אם נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן בכל שהוא, או פס רחב ארבעה טפחים מרוח אחת -- מותר לטלטל בכל החצר; ואין אסור, אלא למלאות מן האמה בלבד. אבל אם לא נשאר פס כלל -- אסור לטלטל בכל החצר, שהרי נפרצה חצר לים שהוא כרמלית.

יג) והיאך מעמידין את המחיצה במים, אם הייתה למעלה מן המים, צריך שיהא טפח מן המחיצה יורד בתוך המים; ואם הייתה המחיצה כולה בתוך המים, צריך שיהא טפח ממנה יוצא למעלה מן המים: כדי שיהו המים שבחצר מובדלין; אף על פי שאין המחיצה מגעת עד הקרקע, הואיל ויש בה עשרה טפחים, הרי זו מותרת. ולא התירו מחיצה תלויה, אלא במים בלבד: מפני שאיסור טלטול במים מדבריהם, הקלו במחיצתו, שאינה אלא כדי לעשות היכר.

יד) אמת המים העוברת בין החצרות, והחלונות פתוחות אליה -- אם אין בה כשיעור, משלשלין דלי מן החלונות וממלאין ממנה בשבת. במה דברים אמורים, בשאינה מופלגת מן הכותל שלושה; אבל אם הייתה מופלגת מן הכותל שלושה, אין ממלאין ממנה, אלא אם כן היו פסין יוצאין מן הכתלים מכאן ומכאן, שנמצאת האמה כאילו היא עוברת בתוך החצר.

טו) כצוצטרה שהיא למעלה מן הים, וחלון בתוכה על גבי המים -- אין ממלאין ממנה בשבת, אלא אם כן עשו מחיצה עשרה טפחים גבוהה על גבי המים כנגד החלון שבכצוצטרה, או תהיה המחיצה יורדת מן הכצוצטרה כנגד המים, ורואין אותה כאילו ירדה ונגעה עד המים. וכשם שממלאין מזו שעשו לה מחיצה, כך שופכין ממנה על הים -- שהרי על הכרמלית הן שופכין.

טז) חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע אמות -- אין שופכין בתוכה מים בשבת, מפני שהן יוצאין לרשות הרבים במהרה. לפיכך צריך לעשות גומה מחזקת סאתיים בתוך החצר, או ברשות הרבים בצד החצר, כדי שיהו המים נקבצין לתוכה; וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ, כדי שלא תיראה העוקה הזאת מרשות הרבים. והחצר והאכסדרה, מצטרפין לארבע אמות; וכמה הוא המקום שמחזיק סאתיים, חצי אמה על חצי אמה ברום שלושה חומשי אמה.

יז) הייתה העוקה פחותה מסאתיים, שופכין לה מלואה; הייתה מחזקת סאתיים, שופכין לה אפילו שישים סאה של מים, ואף על פי שהמים יתגברו, ויפוצו מעל הגומה לחוץ. במה דברים אמורים, בימות הגשמים, שהחצרות מתקלקלות וסתם צינורות מקלחין, ולא יבואו הרואים לומר שזה משתמש והמים יוצאין מכוחו לרשות הרבים. אבל בימות החמה -- אם הייתה מחזקת סאתיים, אין שופכין לה אלא סאתיים; הייתה פחותה מסאתיים, אין שופכין לה כל עיקר.

יח) ביב ששופכין לו מים, והם נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לרשות הרבים, וכן צינור ששופכין על פיו מים, והם נזחלין על הכותל ויורדין לרשות הרבים -- אפילו היה אורך הכותל או אורך הדרך שתחת הארץ מאה אמה, אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצינור, מפני שהמים יוצאין מכוחו לרשות הרבים; אלא שופך חוץ לביב, והן יורדין לביב.

יט) במה דברים אמורים, בימות החמה; אבל בימות הגשמים, שופך ושונה ואינו נמנע, שסתם צינורות מקלחין הן, ואדם רוצה שייבלעו המים במקומן. היה שופך על פי הביב, והמים יוצאין לכרמלית -- הרי זה מותר, ואפילו בימות החמה: שלא גזרו על כוחו בכרמלית. לפיכך מותר לשפוך על כותל הספינה, והן יורדין לים.

כ) לא ימלא מן הספינה, אלא אם כן עשה מקום ארבעה על ארבעה יוצא מן הספינה על הים. במה דברים אמורים, בשהיה תוך עשרה; אבל אם היה למעלה מעשרה מן הים, מוציא זיז כל שהוא וממלא, שהרי דרך מקום פטור ממלא, ואינו צריך לזיז זה אלא משום היכר.

כא) הקורא בספר בכרמלית, ונתגלגל מקצת הספר לרשות הרבים ומקצתו בידו -- אם נתגלגל חוץ לארבע אמות, הופכו על הכתב ומניחו: גזירה -- שמא יישמט כולו מידו, ויעבירנו ארבע אמות. נתגלגל לתוך ארבע אמות, גוללו אצלו; וכן אם נתגלגל לרשות היחיד, גוללו אצלו. היה קורא ברשות היחיד, ונתגלגל לרשות הרבים -- אם נח בה, הופכו על הכתב; ואם לא נח אלא היה תלוי באוויר רשות הרבים ולא הגיע לארץ, גוללו אצלו.

כב) המעביר קוץ כדי שלא ייזוקו בו רבים -- אם היה ברשות הרבים, מוליכו פחות פחות מארבע אמות; ואם היה בכרמלית, מוליכו כדרכו אפילו מאה אמה. וכן מת שהסריח ונתבזה יתר מדיי, ולא יכלו שכנים לעמוד עימו -- מוציאין אותו מרשות היחיד לכרמלית. היורד לרחוץ בים, כשהוא עולה -- מנגב עצמו, שמא יעביר מים שעליו ארבע אמות בכרמלית.

---

הלכות שבת פרק טז

א) מקום שלא הוקף לדירה אלא שיהיה תשמישו לאוויר, כגון גינות ופרדסים, וכגון המקיף מקום מן הארץ לשומרו, וכיוצא בהן -- אם יש בגובה המחיצות עשרה טפחים או יתר, הרי הן כרשות היחיד לחייב המוציא והזורק והמושיט ממנו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו. ואין מטלטלין בכולן, אלא אם כן יש בו בית סאתיים או פחות; אבל אם היה בו יתר על בית סאתיים, אסור לטלטל בו אלא בארבע אמות ככרמלית.

ב) וכן עמוד שגבוה עשרה ורחב בית סאתיים, מטלטלין על כולו; היה רחב על בית סאתיים, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. סלע שבים, היה גבוה פחות מעשרה -- מטלטלין מתוכו לים, ומן הים לתוכו: שהכול כרמלית. היה גבוה עשרה, אם רוחבו מארבעה טפחים עד בית סאתיים -- הואיל ומותר לטלטל בכולו, אין מטלטלין לא מתוכו לים, ולא מן הים לתוכו. היה יתר מבית סאתיים -- אף על פי שהוא רשות היחיד, הואיל ואסור לטלטל בו אלא בארבע אמות ככרמלית, הרי זה מותר לטלטל מתוכו לים, ומן הים לתוכו: שזה דבר שאינו מצוי הוא, ולא גזרו בו.

ג) כמה היא בית סאה, חמישים אמה על חמישים אמה. נמצא בית סאתיים, מקום שיש בשיבורו חמשת אלפים אמה; וכל מקום שיש בו כמידה הזאת, בין שהיה מרובע שהוא שבעים אמה ושיירים על שבעים אמה ושיירים, בין שהיה עגול, בין שאר הצורות -- הרי זה נקרא בית סאתיים.

ד) מקום שלא הוקף לדירה שיש בו בית סאתיים -- אם היה אורכו פי שניים ברוחבו כדי שיהיה מאה על חמישים כחצר המשכן, מותר לטלטל בכולו; אבל אם היה אורכו יתר על שניים ברוחבו אפילו אמה אחת, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות: שלא עשו בית סאתיים שתשמישו לאוויר כשאר החצרות, אלא מחצר המשכן.

ה) מקום שהוקף שלא לשם דירה, אם פרץ בו פרצה יתר על עשר אמות בגובה עשרה טפחים, וגדר בה לשם דירה -- מותר לטלטל בכולו; ואפילו פרץ אמה וגדרה לשם דירה, ופרץ אמה וגדרה לשם דירה, עד שהשלימה ליתר מעשר -- מותר לטלטל בכולו, אף על פי שיש בו כמה מילין.

ו) מקום יתר מבית סאתיים שהוקף לדירה, אם נזרע רובו -- הרי הוא כגינה, ואסור לטלטל בכולו. נזרע מיעוטו -- אם נזרע ממנו בית סאתיים, מותר לטלטל בכולו; ואם היה המקום הזרוע יתר מבית סאתיים, אסור לטלטל בכולו. ניטע רובו -- הרי הוא כחצר, ומותר לטלטל בכולו. נתמלא מים, אפילו היו עמוקים הרבה -- אם היו ראויין לתשמיש, הרי הם כנטעים, ומותר לטלטל בכולו; ואם אינן ראויין לתשמיש, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות.

ז) מקום שהוקף שלא לשם דירה שיש בו בית שלוש סאין, וקירו בו בית סאה -- קירויו מתירו, שפי תקרה יורד וסותם.

ח) נפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו -- חצר מותרת כשהייתה; והקרפף אסור כשהיה, שאין אוויר החצר מתירו.

ט) [ח] היה יתר מבית סאתיים, ובא למעטו באילנות -- אינו מיעוט. בנה בו עמוד בצד הכותל גבוה עשרה, ורחב שלושה או יתר -- הרי זה מיעוט; פחות משלושה -- אינו מיעוט, שכל פחות משלושה כלבוד הוא. וכן אם הרחיק מן הכותל שלושה, ועשה מחיצה -- מיעט; פחות משלושה, לא עשה כלום.

י) [ט] טח את הכותל בטיט, אף על פי שאינו יכול לעמוד בפני עצמו -- הרי זה מיעוט. הרחיק מן התל שלושה, ועשה מחיצה -- הועיל; עשה מחיצה על שפת התל, אינו מועיל, שהעושה מחיצה על גבי מחיצה, אינו מועיל. נבלעה מחיצה התחתונה, והרי העליונה קיימת -- הואיל ונעשת העליונה לשם דירה, והרי אין שם נראה אלא היא, הרי זה הועיל, ומותר לטלטל בכולה.

יא) [י] רחבה שאחורי בתים, יתרה על בית סאתיים -- אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, ואפילו היה פתח הבית פתוח לתוכה; ואם פתח הפתח לשם, ואחר כך הקיפה -- הרי זו כמוקפת לדירה, ומותר לטלטל בכולה.

יב) [יא] רחבה הפתוחה למדינה מצד אחד, ומצד אחר פתוחה לשביל המגיע לנהר -- עושה לה לחי מצד המדינה, ויהיה מותר לטלטל בכולה, ומתוכה למדינה, ומן המדינה לתוכה.

יג) [יב] יחיד ששבת בבקעה, ועשה מחיצה סביב לו -- אם יש בה עד בית סאתיים, מותר לטלטל בכולה; ואם הייתה יתר על בית סאתיים, אינו מטלטל בה אלא בארבע אמות. וכן, אם היו שניים. אבל שלושה ישראליים או יתר עליהן ששבתו בבקעה, הרי הן שיירה, ומותר להן לטלטל בכל צורכן, אפילו כמה מילין: והוא שלא יישאר מן המחיצה שהקיפו, בית סאתיים פנוי בלא כלים; אבל אם נשאר בית סאתיים פנוי בלא כלים, ולא היו צריכין לו -- אסורין לטלטל בכל המחיצה, אלא בארבע אמות. ואין הקטן משלים לשיירה.

יד) [יג] שלושה שהקיפו כדי צורכן וקנו שביתה, ואחר כך מת אחד מהן -- הרי הם מותרין לטלטל בכולה; קנו שניים שביתה ביתר מבית סאתיים, ואחר כך בא להם שלישי -- אסורין לטלטל אלא בארבע אמות, כשהיו קודם שיבוא זה: שהשביתה היא הגורמת, לא הדיורין.

טו) [יד] שלושה מקומות המוקפין שלא לשם דירה זה בצד זה ופתוחים זה לזה, שניים החיצונים רחבים והאמצעי קצר, שנמצאו לשניים החיצונים פסין מכאן ומכאן, והיה יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה -- נעשו כשיירה, ונותנין להן כל צורכן. היה האמצעי רחב ושניים החיצונים קצרים, שנמצא האמצעי בפסין משני רוחותיו -- הרי הוא מובדל משניים החיצונים; לפיכך אם שבת יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה, אין נותנין להן כל צורכן, אלא כל אחד ואחד, יש לו בית סאתיים במקומו. היה יחיד בזה ויחיד בזה ושניים באמצעי, או שניים בזה ושניים בזה ואחד באמצעי -- נותנין להן כל צורכן.

טז) [טו] כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, אינה מחיצה; וכל מחיצה שאינה עשויה לנחת, אינה מחיצה; וכל מחיצה שאינה עשויה אלא לצניעות בלבד, אינה מחיצה. וכל מחיצה שאין בגובהה עשרה טפחים או יתר, אינה מחיצה גמורה; גידור חמישה ומחיצה חמישה, מצטרפין.

יז) [טז] כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד, אינה מחיצה. אבל אם היה פרוץ כעומד, הרי זו מותרת -- ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות, פרצה שהיא יתר על עשר אמות. אבל עשר אמות, הרי היא כפתח; ואם היה לפרצה זו צורת פתח, אף על פי שיש בה יתר מעשר, אינה מפסדת המחיצה -- והוא, שלא יהא הפרוץ מרובה.

יח) [יז] במה דברים אמורים, בזמן שהפרצות משלושה טפחים ולמעלה; אבל אם היו הפרצות, כל פרצה מהן פחותה משלושה -- הרי זו מותרת, ואף על פי שהפרוץ מרובה על העומד: שכל פחות משלושה, הרי הוא כלבוד.

יט) [יח] כיצד, הרי שהקיף בקנים, ואין בין קנה לחברו שלושה טפחים, או שהקיף בחבלים, ואין בין חבל לחברו שלושה טפחים -- הרי זו מחיצה גמורה, אף על פי שהיא שתי בלא ערב, או ערב בלא שתי: וצריך שיהיה גובה הקנה עשרה, או שיהיה מן הארץ עד סוף עובי החבל העליון עשרה, אם הקיף בחבלים -- שאין מחיצה פחותה מעשרה. וכל השיעורין האלו, הלכה למשה מסיניי הן.

כ) [יט] צורת פתח האמורה בכל מקום -- היא אפילו קנה וכיוצא בו מכאן, וקנה מכאן, וקנה על גביהן: גובה שני הלחיים, עשרה טפחים או יתר; והקנה וכיוצא בו שעל גביהם, אף על פי שאינו נוגע בשני הלחיים אלא יש ביניהן כמה אמות, הואיל וגובה הלחיים עשרה, הרי זו צורת פתח. וצורת פתח שאמרו -- צריכה שתהיה בריאה לקבל דלת, אפילו דלת של קש.

כא) [כ] פתח שצורתו כיפה -- אם יש באורך רגלי הכיפה עשרה טפחים, הרי זה צורת פתח; וצורת פתח שעשה אותה מן הצד, אינה כלום -- שאין דרך הפתחים להיות בקרן זווית, אלא באמצע.

כב) [כא] בכול עושין מחיצה -- בין בכלים, בין באוכלים, בין באדם; אפילו בבהמה, ושאר מיני חיה ועוף -- והוא שיהיו כפותים, כדי שלא ינודו.

כג) [כב] מחיצה העומדת מאליה, הרי זו כשרה. ומחיצה הנעשית בשבת, הרי זו מחיצה; ואם נעשת בשגגה, מותר לטלטל בה באותה שבת -- והוא, שתיעשה שלא לדעת המטלטל. אבל אם נתכוון אדם לזו המחיצה שתיעשה בשבת כדי לטלטל בה, אף על פי שעשה אותה העושה בשגגה, וכן אם נעשת במזיד, אף על פי שלא נתכוון זה לטלטל בה -- הרי זה, אסור לטלטל בה.

כד) [כג] מותר לעשות מחיצה של בני אדם בשבת, שיעמיד זה בצד זה, ובלבד שלא יידעו אלו העומדין, שבשביל לעשותן מחיצה הועמדו; ולא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותם אחר שלא לדעתו.

כה) [כד] אילן שהוא מסך על הארץ, אם אין נופו גבוה מן הארץ שלושה טפחים -- ממלא בין בדיו ועליו תבן וקש וכיוצא בהן, וקושרן בארץ, עד שיעמוד ברוח מצויה ולא יתנדנד, ומטלטל תחת כולן: והוא שיהיה תחתיו, עד בית סאתיים; אבל אם היה יתר מבית סאתיים, אין מטלטלין תחתיו אלא בארבע אמות, מפני שתחתיו, מקום שלא הוקף לדירה הוא.

---

הלכות שבת פרק יז

א) מבוי שיש לו שלושה כתלים, הוא הנקרא מבוי סתום; ומבוי שיש לו שני כתלים בלבד זה כנגד זה, והעם נכנסין ברוח זו ויוצאין בשכנגדה -- הוא הנקרא מבוי המפולש.

ב) היאך מתירין מבוי הסתום, עושה לו ברוח רביעית לחי אחד, או עושה עליו קורה -- ודייו; ותיחשב אותה קורה, או אותו לחי, כאילו סתם רוח רביעית, וייעשה רשות היחיד ויהיה מותר לטלטל בכולו: שדין תורה, בשלוש מחיצות בלבד מותר לטלטל, ומדברי סופרים היא, הרוח הרביעית; ולפיכך דיי לה בלחי, או קורה.

ג) והיאך מתירין מבוי מפולש, עושה לו צורת פתח מכאן, ולחי או קורה מכאן. ומבוי עקום, תורתו כמפולש.

ד) מבוי שהוא שווה מתוכו ומדרון לרשות הרבים, או שווה לרשות הרבים ומדרון לתוכו -- אינו צריך לא לחי ולא קורה, שהרי הוא מובדל מרשות הרבים.

ה) מבוי שצידו אחד כולה לים, וצידו אחד כולה לאשפה של רבים -- אינו צריך כלום: שאשפה של רבים אינה עשויה להתפנות, ואין חוששין שמא יעלה הים שרטון.

ו) מבוי מפולש שהיה כולה לאמצע רחבה של רבים, אם לא היה מכוון כנגד פתח הרחבה -- הרי זה כסתום, ואינו צריך מצד הרחבה כלום. אבל אם היה כולה לצדדי הרחבה, אסור; ואם הייתה של יחיד, אף לאמצעה אסור -- פעמים בונה מצד אחד, ונמצא כולה לצידה של רחבה.

ז) אין המבוי ניתר בלחי או קורה, עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו, ויהיה אורכו מארבע אמות ולמעלה, ויהיה אורכו יתר על רוחבו; אבל מבוי שאורכו כרוחבו, הרי הוא כחצר, ואינו ניתר אלא בשני לחיים משני רוחותיו כל לחי במשהו, או בפס רחב ארבעה מרוח אחת.

ח) חצר שאורכה יתר על רוחבה -- הרי היא כמבוי, וניתרת בלחי או קורה. ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו, כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת, וכן מבוי שאין באורכו ארבע אמות -- אינו ניתר אלא בשני לחיים, או בפס ארבעה.

ט) מבוי שאין ברוחבו שלושה טפחים -- אינו צריך לא לחי ולא קורה, ומותר לטלטל בכולו: שכל פחות משלושה, הרי הוא כלבוד. מבוי שהכשירו בקורה, אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד, הזורק מתוכו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו -- פטור, שהקורה משום היכר היא עשויה; אבל אם הכשירו בלחי, הזורק מתוכו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו -- חייב, שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית.

י) שני כתלים ברשות הרבים, והעם עוברים ביניהם, כיצד מכשיר ביניהם -- עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן, ואחר כך ייעשה ביניהם רשות היחיד. ואינו צריך לנעול הדלתות, אבל צריך שיהיו ראויות להינעל; היו משוקעות בעפר, מפנה אותן ומתקנן להינעל. אבל צורת פתח, או לחי וקורה -- אינן מועילין בהכשר רשות הרבים.

יא) מותר לטלטל במבוי תחת הקורה, או בין הלחיים. במה דברים אמורים, בשהיה סמוך לרשות הרבים; אבל אם היה סמוך לכרמלית -- אסור לטלטל תחת הקורה, או בין הלחיים, עד שיעשה לחי אחר להתיר תוך הפתח: שהרי מצא מין את מינו, ונעור.

יב) בכול עושין לחיים -- אפילו בדבר שיש בו רוח חיים, ואפילו באיסורי הניה: עבודה זרה עצמה, או אשרה, שעשה אותה לחי -- כשר, שהלחי עובייו כל שהוא. גובה הלחי, אין פחות מעשרה טפחים; רוחבו ועובייו, כל שהוא.

יג) בכול עושין קורה; אבל לא באשרה, לפי שיש לרוחב הקורה שיעור, וכל השיעורין, אסורים מן האשרה. וכן רוחב הקורה, אין פחות מטפח; ועובייה, כל שהוא -- והוא שתהיה בריאה לקבל אריח, שהוא חצי לבינה של שלושה טפחים על שלושה טפחים. ומעמידי קורה, צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה וחצי לבינה.

יד) כמה יהיה פתח המבוי, ויהיה דיי להכשירו בלחי או קורה -- גובהו, אין פחות מעשרה טפחים, ולא יתר על עשרים אמה; ורוחבו, עד עשר אמות. במה דברים אמורים, שלא היה לו צורת פתח; אבל אם היה לו צורת פתח, אפילו היה גבוה מאה אמה, או פחות מעשרה, או רחב מאה אמה -- הרי זה מותר.

טו) וכן אם היה בקורה של מבוי כיור וציור, עד שיהיו הכול מסתכלין בה -- אף על פי שהיא למעלה מעשרים אמה, כשרה: שהקורה משום היכר עשויה, ואם הייתה למעלה מעשרים, אינה ניכרת; ואם יש בה ציור וכיור -- מסתכלים בה, ונמצא שם היכר.

טז) מבוי שהיה גובהו מן הארץ עד קרקעית קורה עשרים אמה, ועובי הקורה למעלה מעשרים -- כשר; היה גובהו יתר מעשרים, ובא למעטו בקורה שמניח אותה למטה -- צריך להיות ברוחבה טפח. היה גובהו פחות מעשרה -- חוקק בו משך ארבע אמות על ארבע אמות, ומעמיק כדי להשלימו לעשרה.

יז) נפרץ בו פרצה מצידו כלפי ראשו -- אם נשאר עומד בראשו פס רחב ארבעה טפחים, מותר: והוא שלא תהיה הפרצה, יתר על עשר. ואם לא נשאר פס ארבעה -- אסור, אלא אם כן הייתה הפרצה פחות משלושה: שכל פחות משלושה כלבוד הוא.

יח) נפרץ המבוי במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים -- הרי זה אסור, מפני שהוא מבוי מפולש; והחצר, מותרת -- שהחצר שרבים בוקעין בה ונכנסין בזו ויוצאין בזו, הרי היא רשות היחיד גמורה.

יט) מבוי שהיו לו שבילים מצד זה ושבילים מצד האחר, שנמצאו מפולשין לרשות הרבים -- אף על פי שאינן מכוונין זה כנגד זה, הרי כל אחד מהן מבוי מפולש. וכיצד מכשירן, עושה צורת פתח לכל אחד ואחד מן השבילים שבצד האחד, וכן לפתח הגדול; ועושה לכל השבילים שבצד השני לחי, או קורה.

כ) מבוי שצידו אחד ארוך וצידו השני קצר, מניח את הקורה כנגד הקצר. העמיד לחי בחצי המבוי -- מחצי המבוי הפנימי שהוא לפנים מן הלחי, מותר לטלטל בו; והחצי החיצון שהוא חוץ מן הלחי, אסור.

כא) מבוי שהוא רחב עשרים אמה -- עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות, שיעור משך המבוי, ומעמידו באמצע; ונמצא כשני מבואות, שיש בפתח כל אחד מהן עשר אמות. או מרחיק שתי אמות מכאן, ומעמיד פס שלוש אמות, ומרחיק שתי אמות מכאן, ומעמיד פס שלוש אמות; ונמצא פתח המבוי עשר אמות, והצדדין הרי הן כסתומין, שהרי עומד מרובה על הפרוץ.

כב) לחי הבולט מדופנו של מבוי, כשר; ולחי העומד מאליו -- אם סמכו עליו מקודם השבת, כשר. ולחי שהוא נראה מבפנים לחי, ומבחוץ אינו נראה לחי, או שהיה נראה מבחוץ לחי, ומבפנים נראה שהוא שווה וכאילו אין שם לחי -- הרי זה נידון משום לחי. לחי שהגביהו מן הקרקע שלושה טפחים, או שהפליגו מן הכותל שלושה -- לא עשה כלום; אבל פחות משלושה טפחים, כשר -- שכל פחות משלושה כלבוד. לחי שהיה רחב הרבה, בין שהיה רוחבו פחות מחצי רוחב המבוי, בין שהיה רוחבו כחצי רוחב המבוי -- כשר, ונידון משום לחי; אבל אם היה יתר על חצי רוחב המבוי, נידון משום עומד מרובה על הפרוץ.

כג) קורה שפרס עליה מחצלת -- הרי ביטלה, שהרי אינה ניכרת; לפיכך אם הייתה המחצלת מסולקת מן הארץ שלושה טפחים או יתר, אינה מחיצה. נעץ שתי יתדות בשני כותלי מבוי מבחוץ, והניח עליהן הקורה -- לא עשה כלום: שצריך להיות הקורה על גבי המבוי, לא סמוך לו.

כד) קורה היוצאה מכותל זה, ואינה נוגעת בכותל השני, וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה, ואין מגיעות זו לזו -- פחות משלושה, אינו צריך להביא קורה אחרת; היה ביניהן שלושה, צריך להביא קורה אחרת.

כה) וכן שתי קורות המתאימות, לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח -- אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח, אינו צריך להביא קורה אחרת. הייתה אחת למטה ואחת למעלה -- רואין את העליונה כאילו היא למטה, והתחתונה כאילו היא למעלה: ובלבד שלא תהיה עליונה למעלה מעשרים, ולא תחתונה למטה מעשרה; ולא יהיה ביניהן שלושה טפחים, כשרואין אותן שירדה זו ועלתה זו בכוונה, עד שייעשו זו בצד זו.

כו) הייתה הקורה עקומה, רואין אותה כאילו היא פשוטה; עגולה, רואין אותה כאילו היא מרובעת -- ואם היה בהקיפה שלושה טפחים, יש בה רוחב טפח. הייתה הקורה בתוך המבוי, ועיקומה חוץ למבוי, או שהיה עיקומה למעלה מעשרים, או למטה מעשרה -- רואין: כל שאילו יינטל העיקום, יישארו שני ראשיה, אין בין זה לזה שלושה, אינו צריך להביא קורה אחרת; ואם לאו, צריך להביא קורה אחרת.

כז) באר שעשה לה שמונה פסין מארבע זווייות, שני פסין דבוקין בכל זווית -- הרי אלו כמחיצה; ואף על פי שהפרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח, הואיל וארבע הזווייות עומדות, הרי זה מותר למלאות מן הבאר, ולהשקות לבהמה. וכמה יהיה גובה כל פס מהן, עשרה טפחים; ורוחבו, שישה טפחים; ובין כל פס לפס, כמלוא שתי רבקות של ארבע ארבע בקר, אחת נכנסת ואחת יוצאה -- שיעור רוחב זה, אין יתר על שלוש עשרה אמה ושליש.

כח) היה במקום אחד מן הזווייות, או בכל זווית מארבעתן, אבן גדולה, או אילן, או תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות, או חבילה של קנים -- רואין: כל שאילו יחלק יש בו אמה לכאן ואמה לכאן בגובה עשרה, נידון משום זווית שיש בה שני פסין. חמישה קנים, ואין בין זה לזה שלושה, ויש ביניהם שישה טפחים לכאן ושישה טפחים לכאן -- נידונים משום זווית שיש בה שני פסין.

כט) מותר להקריב ארבע הזווייות האלו לבאר -- והוא, שתהיה פרה ראשה ורובה לפנים מן הפסין ושותה: אף על פי שלא יאחוז ראש הבהמה עם הכלי שבו המים, הואיל וראשה ורובה בפנים, מותר, ואפילו לגמל. היו קרובים יותר מזה -- אסור להשקות מהן, אפילו לגדי שהוא כולו נכנס לפנים. ומותר להרחיק כל שהוא, ובלבד שירבה בפסים פשוטים שמניחין אותן בכל רוח ורוח, כדי שלא יהיה בין פס לחברו, יתר על שלוש עשרה אמה ושליש.

ל) לא התירו הפסין האלו, אלא בארץ ישראל, ולבהמת עולי רגלים בלבד -- והוא, שיהיה באר מים חיים של רבים. אבל אדם יירד לבאר, וישתה; או יעשה לו מחיצה מוקפת לבאר גבוהה עשרה טפחים, ויעמוד בתוכה וידלה וישתה. ואם היה הבאר רחב הרבה, שאין אדם יכול לירד בו -- הרי זה ידלה וישתה בין הפסין.

לא) וכן בור הרבים ובאר היחיד, אפילו בארץ ישראל -- אין ממלאין מהן, אלא אם כן עשו להן מחיצה גבוהה עשרה טפחים.

לב) הממלא לבהמתו בין הפסין, ממלא ונותן בכלי לפנים; ואם היה איבוס ראשו נכנס לבין הפסים, והיה גבוה עשרה ורחב ארבעה -- לא ימלא וייתן לפניה, שמא יתקלקל האיבוס, ויוציא הדלי לאיבוס, ומן האיבוס לקרקע רשות הרבים: אלא ממלא ושופך, והיא שותה מאליה.

לג) הזורק מרשות הרבים לבין הפסין, חייב: הואיל ויש בכל זווית וזווית מחיצה גמורה, שיש בה גובה עשרה ויתר מארבעה על ארבעה, והרי הריבוע, ניכר ונראה -- נעשה כול שביניהם, רשות היחיד; ואפילו היו בבקעה, ואין שם ביניהם באר -- שהרי בכל רוח ורוח פס מכאן ופס מכאן. ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין בין הפסין -- לא בטלו המחיצות, והרי הן כחצר שהרבים בוקעין בה; והזורק לתוכו, חייב. ומותר להשקות הבהמה ביניהן, אם היה ביניהן באר.

לד) חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין -- מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין, ומבין הפסין לתוכה; היו שתי חצרות, אסורין עד שיערבו. יבשו המים בשבת, אסור לטלטל בין הפסין, שלא נחשבו מחיצה לטלטל בתוכן, אלא משום המים; באו לו מים בשבת, מותר לטלטל ביניהן, שכל מחיצה שנעשת בשבת, שמה מחיצה. מבוי שניטלה קורתו או לחייו בשבת -- אסור לטלטל בו, אף על פי שנפרץ לכרמלית.

לה) אכסדרה בבקעה, מותר לטלטל בכולה, ואף על פי שהיא שלוש מחיצות ותקרה, שאנו רואין כאילו פי תקרה יורד וסותם רוח רביעית. והזורק מרשות הרבים לתוכה -- פטור, כזורק למבוי סתום שיש לו קורה. בית או חצר שנפרץ קרן זווית שלה בעשר אמות, הרי זה אסור לטלטל בכולן -- אף על פי שכל פרצה שהיא עד עשר אמות כפתח, אין עושין פתח בקרן זווית; ואם הייתה שם קורה מלמעלה על אורך הפרצה -- רואין אותה שירדה וסתמה, ומותר לטלטל בכולן.

לו) האצבע שמשערין בה בכל מקום, היא רוחב הגודל של יד; והטפח, ארבע אצבעות. וכל אמה האמורה בכל מקום, בין בשבת, בין בסוכה וכלאיים -- היא אמה בת שישה טפחים. ופעמים משערין באמה בת שישה טפחים דחוקות זו לזו, ופעמים משערין באמה בת שישה שוחקות ורווחות -- וזה וזה, להחמיר. כיצד, משך מבוי, בארבע אמות שוחקות; וגובהו, עשרים אמה עצבות; רוחב הפרצה, עשר אמות עצבות. וכיוצא בהן, לעניין סוכה וכלאיים.