Chabad-Lubavitch In Cyberspace

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מעשה הקרבנות פרק טז

א) הנודר גדול, והביא קטן -- לא יצא; קטן, והביא גדול -- יצא. כיצד, אמר הרי עליי עולה או שלמים כבש, והביא איל, או שנדר עגל והביא שור, גדי והביא שעיר -- יצא.

ב) נדר עולה מן הכבשים, או מן האילים, והביא פלגס -- הרי זה ספק אם יצא ידי נדרו, או לא יצא; וכן הנודר עולת עוף מן התורים, או מן בני היונה, והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה -- הרי זה ספק.

ג) נדר שחור והביא לבן, לבן והביא שחור, זכר והביא נקבה, נקבה והביא זכר -- לא יצא.

ד) [ג] הנודר סתם, מביא מן הגדולים שבמין שנדר; ואם אותו המקום רגילין לקרות בסתם לאחד מן המינין, מביא כאנשי המקום. כיצד, נדר עולה מן הבקר, יביא שור. אמר הרי עליי עולה -- אם דרך אנשי המקום לקרות עולה סתם, אפילו לעולת העוף, מביא פרידה אחת, תור או בן יונה; ואם דרכן שאין קוראין עולה סתם אלא לעולת בקר, יביא שור. וכן כל כיוצא בזה.

ה) [ד] מי שנדר שור או איל או כבש או עגל וכיוצא בהן -- לא יביא כחוש ביותר שבאותו המין, מפני שדמיו מועטין, ואינו חייב להביא היפה השמן ביותר, שאין שם למעלה ממנו; אלא יביא הבינוני. ואם הביא הכחוש, יצא ידי נדרו.

ו) [ה] האומר הרי עליי שור שווה מנה -- יביא שור ששווה מנה באותו מקום, חוץ מנסכיו; הביא שניים במנה, לא יצא.

ז) [ו] האומר שור זה עולה, ונפל בו מום -- אם רצה, יביא בדמיו שניים; ואפילו הביא בדמיו איל אחד, יצא. אמר שני שוורים אלו עולה, ונפל בהן מום -- אם רצה, יביא בדמיהן אחד. איל זה עולה, ונפל בו מום -- אם רצה, יביא בדמיו כבש; וכן אם נדר כבש, ונפסל -- אם רצה, יביא בדמיו איל.

ח) [ז] האומר הרי עליי עולה, והפריש שור, ונגנב -- פוטר עצמו בשה. אמר שור זה ודמיו עליי עולה, הוקבע; ואם נפסל, לא יביא בדמיו אלא שור.

ט) [ח] האומר אחד מכבשיי הקדש, ואחד משווריי הקדש, והיו לו שניים -- הגדול שבהן הקדש. היו שלושה -- הגדול שבהן הקדש, וחוששין לבינוני; כיצד יעשה -- ימתין לבינוני עד שייפול בו מום, ותחול הקדושה על הגדול לבדו. ואם אמר שור שבשווריי הקדש -- הגדול שבהן הקדש, ואין חוששין לבינוני.

י) [ט] פירש אחד מהם, ושכח, או שאמר לו אביו, אחד מהם הקדש -- הרי זה מקדיש גדול שבהם, ואחר כך יצא ידי חובתו; וכן הנודר עולה מן הבקר, וקבע נדרו, ושכח מה קבע, אם שור אם עגל -- הרי זה יביא שור. וכן אם קבע בכבשים, ושכח מה קבע -- יביא איל; קבע בעיזים, ושכח -- יביא שעיר. שכח באיזה מין מן הבהמה קבע עולתו, יביא שור ואיל ושעיר; ואם נסתפק לו שמא בעוף קבע עולתו, יוסיף תור ובן יונה.

יא) [י] נדר תודה או שלמים, וקבע נדרו בבקר, ושכח במה קבעו -- יביא פר ופרה; וכן אם נסתפק לו בכבשים, יביא איל ורחל; נסתפק לו בעיזים, יביא שעיר ושעירה. שכח באיזה מין קבע נדרו -- מביא פר ופרה, איל ורחל, שעיר ושעירה.

יב) האומר הרי עליי עולת עוף, מביא תור או בן יונה; פירש, ושכח באיזה מין קבע נדרו -- מביא תור ובן יונה.

יג) [יא] האומר הרי עליי למזבח -- יביא קומץ לבונה, שאין לך דבר שקרב כולו למזבח כמות שהוא אלא לבונה. פירש נדרו, ושכח מה פירש -- יביא מכל דבר שקרב כולו למזבח; לפיכך מביא עולת בהמה, ועולת העוף, ומנחת נסכים, ולבונה, ויין בפני עצמו.

יד) [יב] אמר הרי עליי בסלע למזבח -- יביא כבש, שאין לך דבר שקרב בסלע למזבח אלא כבש; פירש, ושכח מה שפירש -- יביא בסלע מכל דבר ודבר שקרב למזבח.

טו) [יג] האומר הרי עליי לבונה, לא יפחות מקומץ. הרי עליי עצים -- לא יפחות משני גזרים, עוביין כמחוקות ואורכן אמה; הרי עליי עץ -- מביא גזר אחד, אורכו אמה. ואם רצה להביא דמי העצים, יביא.

טז) [יד] מי שנדר או התנדב שמן, כיצד עושין בו -- קומץ ממנו קומץ, ונותן עליו מלח, וזורקו על גבי האישים; והשאר נאכל לכוהנים, כשיירי מנחות. וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו -- נותן עליו מלח, ומנסכו כולו על גבי השיתין ככל הנסכים. והלבונה הבאה בפני עצמה -- נותן עליה מלח, וכולה לאישים.

יז) [טו] מי שנדר נדר -- לא יביאנו ממעות מעשר שני, שהרי נתחייב בקרבן זה; וכל המחוייב בקרבן, לא יביא קרבנו אלא מן החולין. [טז] אמר הרי עליי תודה מן החולין, ולחמה מן המעשר -- לא יביא לחמה אלא מן החולין: שהרי נדר בקרבן תודה, והתודה אינה באה אלא עם הלחם.

יח) [יז] פירש ואמר הרי עליי להביא תודה ממעות מעשר שני, ולחמה מן החולין -- יש לו להביא כמו שנדר; ואם הביא הכול מן החולין, יצא. וכן אם פירש ואמר הרי עליי תודה, היא ולחמה מן המעשר -- יביא; ולא יביא לחמה מחיטי מעשר שני -- אלא ממעות מעשר שני, כמו הבהמה שהיא ממעות מעשר שני.

יט) ואף על פי שפירש שיביא לחמה מן המעשר, לא יביא נסכיה ממעות מעשר שני, שאין הנסכים באין לעולם אלא מן החולין, כמו שביארנו: לפי שנאמר בהם "והקריב, המקריב קרבנו" (במדבר טו,ד) -- עד שיהיה משלו, ולא יהיה בהן צד לגבוה כלל.

---

הלכות מעשה הקרבנות פרק יז

א) הנודר מנחה מאפה תנור -- לא יביא מאפה כופח, ולא מאפה רעפים, ולא מאפה יורות הערביים. [ב] האומר הרי עליי במחבת, והביא במרחשת, במרחשת, והביא במחבת -- מה שהביא הביא, וידי חובתו לא יצא; ואם אמר זו להביא במרחשת, והביאה במחבת, או במחבת, והביאה במרחשת -- הרי זו פסולה. וכן כל כיוצא בזה.

ב) וכן האומר הרי עליי שני עשרונות להביאם בכלי אחד, והביאם בשני כלים, בשני כלים, והביאם בכלי אחד -- מה שהביא הביא, וידי חובתו לא יצא: שנאמר "כאשר נדרת לה'" (דברים כג,כד). [ג] אמר אלו להביא בכלי אחד, והביא בשני כלים, אלו להביא בשני כלים, והביא בכלי אחד -- הרי אלו פסולין.

ג) לא קבען בשעת הנדר, אלא אמר הרי עליי שני עשרונות, ובשעת הפרשה קבען והפרישן בשני כלים, וחזר והביאן בכלי אחד -- הרי אלו כשרים, שנאמר "כאשר נדרת" (דברים כג,כד), ולא כאשר הפרשת.

ד) אמר הרי עליי שני עשרונות להביא בכלי אחד, והביא בשני כלים, אמרו לו בכלי אחד נדרת -- הקריבם בשני כלים, הרי אלו פסולין; הקריבם בכלי אחד, הרי אלו כשרים.

ה) [ד] אמר הרי עליי שני עשרונות להביא בשני כלים, והביא בכלי אחד, אמרו לו בשני כלים נדרת -- הקריבן בשני כלים, הרי אלו כשרים; הקריבן בכלי אחד, הרי אלו כשתי מנחות שנתערבו.

ו) [ה] האומר הרי עליי מנחה, יביא אחת מחמשת מיני מנחות הבאות בנדר ונדבה; אמר הרי עליי מנחות, יביא שני מיני מנחות מחמשתן; אמר הרי עליי מין מנחות, יביא שתי מנחות ממין אחד. הרי עליי מיני מנחות, יביא שתי מנחות משני מינים; וכן אם אמר מיני מנחה, יביא שני מינין. קבע נדרו במין מהן, ושכחו -- מביא חמשתן.

ז) [ו] אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד, יתר משישים עישרון; ואם נדר יותר משישים -- מביא שישים בכלי אחד, והשאר בכלי שני: שאין יכולין להיבלל כאחד אלא שישים; אבל יתר על שישים, אין נבללין. אף על פי שאין הבלילה מעכבת כמו שביארנו, אמרו חכמים, כל הראוי לבלילה, אין הבלילה מעכבת בו; וכל שאינו ראוי לבלילה, הבלילה מעכבת בו.

ח) [ז] אמר הרי עליי מאה אחד ועשרים עישרון -- מביא מאה ועשרים בשני כלים, שישים בכל כלי, ומביא עישרון אחד בכלי השלישי.

ט) אמר הרי עליי עישרון, יביא עישרון אחד. הרי עליי עשרונות, יביא שניים; פירש נדרו, ושכח כמה עישרון פירש -- יביא שישים עישרון בכלי אחד. שכח כמה עישרון פירש, ובאיזה מין קבעו -- הרי זה מביא שישים עישרון, מכל מין ומין מחמשתן.

י) [ח] קבע נדרו, ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר -- הרי זה מביא מאחד ועד שישים, בשישים כלי. כיצד, מביא עישרון אחד בכלי ראשון, ושני עשרונים בכלי שני, ושלושה עשרונים בשלישי, עד שיהו עד שישים עישרון בכלי האחרון. ואם שכח באיזה מין קבע -- יביא על סדר זה שישים כלי, מכל מין; ונמצא מביא מכל מין, אלף ושמונה מאות ושלושים עישרון.

יא) [ט] האומר הרי עליי מנחת שעורים, או מנחת חצי עישרון, או מנחת שבלא שמן ולבונה -- הרי זה פטור, שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין. אמר הרי עליי מנחה מן השעורים, או מן העדשים, או מנחה בלא שמן ולבונה, או מנחה חצי עישרון -- שואלין אותו: אם אמר לא נדרתי אלא על דעת שמותר להקריב כזה, ואילו ידעתי שאין מקריבין אלא עישרון שלם סולת בשמן ולבונה, לא הייתי נודר -- הרי זה פטור; ואם אמר אילו הייתי יודע, הייתי נודר כדרך שמקריבין -- הרי זה חייב להקריב כדרך שמקריבין.

יב) [י] נדר עישרון ומחצה, ואמר אילו הייתי יודע, הייתי נודר כדרך המתנדבין -- הרי זה מביא שניים; אמר הרי עליי קמח, או הרי עליי חצי עישרון, ולא הזכיר שם מנחה -- הרי זה פטור, כמי שלא נדר מעולם.

יג) וכן האומר הרי עליי תודה בלא לחם, וזבח בלא נסכים -- הרי זה פטור; ואם אמר אילו הייתי יודע שאין מקריבין כך, הייתי נודר כדרך הנודרין -- הרי זה חייב להקריב כדרך המקריבין.

יד) [יא] האומר הרי עליי לחמי תודה, יביא תודה ולחמה -- שהדבר ידוע שאין מקריבין לחם בלא תודה, וסוף הקרבן הזכיר. אמר הרי עליי לחם לפטור תודתו של פלוני, יביא לחם תודה עם תודת חברו.

טו) [יב] מתנדב אדם או נודר, יין בפני עצמו. ואין מתנדבין לוג יין, ולא שני לוגין -- שאין בנסכים לא לוג ולא שניים; ואין מתנדבין חמישה -- שאין חמשת לוגין ראויין לא לנסכי בהמה אחת, ולא לנסכי שתי בהמות. אבל מתנדבין שלושה, וארבעה, ושישה, ומשישה ומעלה -- מפני שהן ראויין לנסכי בהמות.

טז) [יג] כיצד, נדר שבעה, הרי הן כנסכי כבש ואיל; נדר שמונה, הרי הן כנסכי שני אילים; תשעה, הרי הן כנסכי שור וכבש, או כנסכי שלושה כבשים; נדר עשרה, הרי אלו כנסכי שור ואיל, או שני כבשים ואיל. וכן עד לעולם.

יז) [יד] נדר חמשת לוגין -- אומרין לו השלם שישה, שהרי קבען לקרבן; אבל אם נדר לוג או שניים -- פטור, שהרי אינן ראויין כלל, לא הן ולא מקצתן. ואין מתנדבין ולא נודרין פחות מלוג שמן -- שאין לך מנחה פחותה מעישרון, והיא צריכה לוג אחד שמן.

יח) [טו] האומר הרי עליי יין, לא יפחות משלושת לוגין; הרי עליי שמן, לא יפחות מלוג. פירש נדרו, ושכח כמה לוגין נדר מן היין או מן השמן -- יביא מאה וארבעים לוג: שאין לך יום שמקריבין בו הציבור קרבנות מרובות, יותר מיום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, ויהיו הנסכים בו ביום מאה וארבעים ולוג שמן וכמותם יין, כמו שיתבאר בהלכות תמידין ומוספין.

---

הלכות מעשה הקרבנות פרק יח

א) כל הקרבנות כולן, בין קרבנות בהמה ועוף, בין קרבנות מנחות -- מצות עשה להקריבן בבית הבחירה, שנאמר "ושם תעשה, כול אשר אנוכי מצווך" (דברים יב,יד). וכן מצות עשה להיות כל אדם מטפל ומביא קרבנות בהמה שנתחייב להקריבן, מחוצה לארץ לבית הבחירה: שנאמר "רק קודשיך אשר יהיו לך, ונדריך -- תישא ובאת, אל המקום" (דברים יב,כו) -- מפי השמועה למדו שאין מדבר אלא בקודשי חוצה לארץ, שהוא מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה.

ב) המקריב קרבן חוץ לעזרה -- ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה: שנאמר "הישמר לך, פן תעלה עולותיך, בכל מקום, אשר תראה" (דברים יב,יג). ואם הקריב במזיד -- חייב כרת, שנאמר "אשר יעלה עולה, או זבח. ואל פתח אוהל מועד, לא הביאו... ונכרת" (ויקרא יז,ח-ט); ואם הקריב בשוגג, מביא חטאת קבועה.

ג) וכן השוחט קודשים חוץ לעזרה -- אף על פי שלא העלה אותן -- אם היה מזיד, חייב כרת: שנאמר "אשר ישחט שור או כשב או עז... דם ייחשב לאיש ההוא, דם שפך -- ונכרת" (ויקרא יז,ג-ד). ואם שחט בשוגג, מביא חטאת קבועה.

ד) והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ, בהיקש -- נאמר "שם, תעלה עולותיך" (דברים יב,יד), ונאמר "ושם תעשה, כול אשר אנוכי מצווך" (שם). מה העליה בחוץ שענש עליה -- הזהיר עליה בפירוש, שנאמר "הישמר לך, פן תעלה עולותיך" (דברים יב,יג) -- אף עשייה שבכללה השחיטה, שענש עליה בפירוש -- הרי הוא מוזהר עליה: שלא ענש הכתוב, אלא אם כן הזהיר.

ה) השוחט קודשים והעלה אותן בחוץ, חייב שתיים -- אחת על השחיטה, ואחת על ההעליה. וכן אם שחט בפנים, והעלה בחוץ -- חייב על ההעליה; וכן אם שחט בחוץ, והעלה בפנים -- חייב על השחיטה.

ו) אינו חייב, אלא על שחיטת קודשים הראויין ליקרב למזבח; אבל השוחט בחוץ אחד מאיסורי מזבח, או מחטאות המתות -- הרי זה פטור, שנאמר "לפני משכן ה'" (ויקרא יז,ד), וכל שאינו ראוי לבוא אל משכן ה', אין חייבין עליו.

ז) שחט בחוץ מחוסר זמן בגופו, או בבעלים -- הואיל ואינו ראוי עתה לבוא בפנים, פטור. [ח] איזה הוא מחוסר זמן, בגופו -- בהמה בתוך שבעת ימי הלידה, ותורין שלא הגיע זמנן; ואותו ואת בנו שנשחט אחד מהן היום, שאין השני ראוי עד למחר.

ח) [ט] ואיזה הוא מחוסר זמן, בבעלים -- קרבן שעדיין לא הגיע זמן בעליו להקריבו. כיצד, הזב והזבה והיולדת ששחטו חטאתן בחוץ בתוך ימי ספירה, פטורין; וכן מצורע ששחט חטאתו ואשמו בחוץ בתוך ימי הספירה, פטור: שעדיין לא נראו בעלי הקרבנות האלו לכפרה. אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי הספירה, חייבין: שהעולה, דורון היא; והחטאת והאשם, הן עיקר הכפרה.

ט) וכן נזיר ששחט חטאתו בחוץ בתוך ימי נזירותו, פטור; הקריב עולתו או שלמיו בחוץ, חייב: שהחטאת היא המעכבת אותו, והיא עיקר הנזירות.

י) אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק, שהקריבן בחוץ -- פטור, שהרי לא נקבע האיסור; אשם מצורע ששחטו בחוץ, שלא לשמו -- חייב, הואיל ושלא לשמו ראוי בפנים, וכשר, כמו שיתבאר; וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו בחוץ, כך הוא פטור על העליתו.

יא) שני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ -- אם עד שלא התוודה עליהן, חייב כרת על שניהן, הואיל וראויין לבוא לפני ה', לוידוי; ואם אחר שהתוודה -- פטור על המשתלח, שהרי אינו ראוי לבוא לפני ה'.

יב) השוחט שלמים בחוץ, קודם שיפתחו דלתות ההיכל -- פטור: שהרי הן מחוסרין מעשה; ואחר כך יהיו ראויין ליקרב לפני ה', כמו שביארנו. והשוחט את הפסח בחוץ, אפילו בשאר ימות השנה, בין לשמו, בין שלא לשמו -- חייב: שהפסח בשאר ימות השנה, שלמים הוא.

יג) בהמת חולין, שעוברה קודשי מזבח -- אסור לשוחטה בחוץ; ואם שחט -- אינו לוקה, מפני שאינה ראויה לבוא לפני ה'. [יד] גנב והקדיש, ואחר כך שחט בחוץ -- חייב. ומאימתיי העמידוה ברשותו, כדי לחייבו עליה כרת -- משעה שהקדישה: והוא, ששחטה אחר ייאוש; אבל לפני ייאוש, אינה קדושה.

יד) [טו] הייתה הבהמה כולה בחוץ, וצווארה בפנים, ושחט -- חייב, שנאמר "אשר ישחט שור או כשב או עז, במחנה, או אשר ישחט, מחוץ למחנה" (ויקרא יז,ג). אחד השוחט במקדש, ושאר גוף הבהמה בחוץ; או שהיה גופה בפנים, וצווארה בחוץ -- חייב: עד שתהיה הבהמה כולה במקדש, שנאמר "ואל פתח אוהל מועד, לא יביאנו" (ויקרא יז,ט). אבל השוחט בגגו של היכל -- אף על פי שאינו ראוי לזביחה כלל, הרי זה פטור.

טו) [טז] שניים שאחזו בסכין, ושחטו בחוץ -- פטורין, שנאמר "אשר ישחט... או אשר ישחט" (ויקרא יז,ג): אחד, ולא שניים. ואחד ששחט בחוץ -- אף על פי שלא נתכוון לשחוט קודשים אלו לה', הרי זה חייב, שנאמר "דם ייחשב לאיש ההוא, דם שפך" (ויקרא יז,ד): אף על פי שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך, לא כקרבן -- הרי זה חייב.

טז) [יז] השוחט בחוץ בלילה -- חייב, הואיל והשחיטה בלילה כשרה בחוץ. וכן אם העלה בלילה, מזה ששחט בחוץ בלילה -- חייב על ההעליה; אבל אם שחט בפנים בלילה, והעלה בחוץ -- פטור, לפי שלא העלה אלא דבר פסול, שאין לך שחיטה כשרה בלילה, במקדש. וכן אם קיבל בכלי חול בפנים, וזרק בחוץ -- פטור.

יז) [יח] וכן המולק את העוף בחוץ, פטור; ואם העלהו, פטור. מלק בפנים, והעלה בחוץ -- חייב על ההעליה; שחטו בפנים, והעלהו בחוץ -- פטור, שלא העלה אלא דבר שאינו ראוי ליקרב. שחט את העוף בחוץ, והעלהו בחוץ -- חייב שתיים: שהשחיטה בחוץ כשרה, והרי היא כמליקה בפנים.